דת, מדינה, חברים משפחה – להתחתן בלי הרבנות

זהו הפוסט השני בסדרה שעוסקת בבחירה שלי ושל בן זוגי (וארוסי) להתחתן בלי הרבנות. הפוסט הראשון נמצא כאן ועוסק בעיקר בתגובות ראשוניות. בפוסט הזה אכנס, בכאב, לתגובות הקצת יותר עמוקות ופרקטיות ולאיך אני אישית מנסה להתמודד איתן, ולתהליך החברתי שמלווה את החתונה בכל הנוגע לכך שאנחנו לא מתחתנים ברבנות או נרשמים ברבנות. זה פוסט די אישי, ואני מנסה לא לתת אף פרטים מזהים על בני משפחה או חברים, ועל כן אכנה את כל הנוגעים בדבר "קרובים" ללא קשר למידת קרבתם אליי. אם גם אתם בחרתם או בוחרים להתחתן בלי הרבנות, אתם עשויים לגלות שמידת הקרבה של הקרובים אליכם נזילה יותר ממה שחשבתם בכל מקרה.

חשוב לי לציין שאני די בטוחה שנתקלתי בטווח די רחב של תגובות שליליות, כפי שתראו, וכדתיה לשעבר עם קרובים דתיים זה אולי משהו שהייתי צריכה לצפות לו (אבל לא ציפיתי, מודה) אבל קיבלתי גם הרבה תגובות חיוביות (גם פה בבלוג, תודה קוראי בלוג!) וגם במציאות. אני מתמקדת בשלילי כי לדעתי צריך קצת יותר עזרה בלהתמודד עם השלילי. בשביל להתמודד עם החיובי אני ממליצה שיחות ארוכות ושוקולד בצוותא 🙂 תשתמשו בחיובי שלכם!

11253249806_ee26483db3_k
התמונות הן מהמאגר החופשי של הספריה הבריטית, אשתדל לגוון תרבותית בהמשך.

לפני התגובות: איך מספרים למשפחה ולחברים שאתם מתכוונים להתחתן בלי הרבנות?

כותבים על זה פוסט ומפיצים אותו בכל מקום 🙂

טוב, לא באמת, או לפחות לא רק. במקרה שלנו, היה לי ברור שלפחות לקרוב אחד צריך לספר באופן אישי. חשבנו להיעזר בו לעריכת הטקס, אך מעבר לכך היה לי ברור שלא "ארמה" אותו ואתן לו לגלות באירוע עצמו שלמעשה אין רב בחופה.

מעבר לאותו קרוב, התלבטתי קשות. האם להוסיף את זה בהזמנה (העולם ענה לי "לא")? האם לפנות לאנשים אישית? האם לשלוח מייל? האם לתת לשמועה להתפשט? מהר מאוד גיליתי שבמקרה שלי השמועה אכן מתפשטת, ובכנות זו האופציה העדיפה בעיני. ההנחה שקיבלתי חלקית היא שמי שזה משנה לו, ישאל. כצלמת חתונות, נכחתי גם בחתונה בה למרבית האורחים לא היה מושג, ולא ראיתי ולו שביב של הבנה בקרבם שהטקס שהם רואים אינו של הרבנות ובטח שלא איזו סצנה דרמתית. יש סיכוי שלאנשים לא אכפת, יש סיכוי שהם יתמכו בהתלהבות כמו ששמחתי לראות בכמה מהתגובות לשאלה דומה שלי בנושא בעמוד הפייסבוק של הבלוג. ועם זאת, כמו במקרה שלי, יש סיכוי שתקבלו תגובות שנעות על ספקטרום שלילי רחב למדי.

 

כשקרובים מסרבים להגיע

יש מגוון שלם של סיבות ללמה קרוב יבחר לא להגיע לחתונה שלכם. חשוב שתזכרו שלא משנה מה הוא אומר, לא משנה כמה מבחינתו זו לא חתונה, למשל – זה בדיוק מה שהוא עושה: לא מגיע לחתונה שלכם. חשוב שתזכרו את זה כדי שתזכירו גם לעצמכם שזו לא אשמתכם או הבחירה שלכם, זו הבחירה שלו. ייתכן שהבחירה שלו תגרום לכם לשקול מחדש את הנושא. אני לא שופטת, זה פאקינג קשה כשקרוב אומר לך שהוא לא מגיע לחתונה שלך. עבורי לפחות זה רק חיזק את המחשבה שאנחנו עושים משהו נכון. אני מקווה שככל שעוד אנשים יעשו חתונות כמו שלנו, יהיו פחות תגובות כאלו.

כשקרוב אומר לכם שהוא לא מגיע, השאלה הראשונה שכדאי לשאול היא "למה?". האם הוא לא מגיע כי הוא חושב שאתם מתחתנים בחתונה לא יהודית? אם כן, אולי בעצם הוא טועה (החתונה שלנו למשל קרובה לטקס המקורי)? שווה לבדוק אם זה המצב. האם מה שמפריע לו הוא חוסר הרישום במשרד הפנים? אם כן, ואתם בוחרים למשל להירשם כידועים בציבור, אולי זה ישפיע על דעתו? האם הוא פשוט מנסה לשנות את דעתכם? אם כן, האם ניתן לשנות את דעתכם?

כמובן, ייתכנו מצבים בהם אין ממש מה לעשות כדי לשכנע את הקרוב להגיע. להבנתי, קרובים רבים, ככל שהחתונה מתקרבת, מחליטים להגיע בכל זאת. אבל זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו, אלא בעיקר משהו שאפשר לקוות לו. זה בעצם התותח הכבד של הקרובים שלכם בכל הנוגע להשפעה על החתונה שלכם, ובכנות, זו הרגשה מחרידה. זה ממש כואב, וממש פוגע, וממש מעליב, ויחד עם כל הארגונים והמתח הפוטנציאלי של ארגון חתונה, זה גם שוחק רגשית. אני כותבת את זה לא כדי להרפות את ידיכם, אלא כדי שתדעו, שוב, שאתם לא לבד במידה וזו אחת התגובות שנתקלתם בהן.

 

כשלא מבינים מה קורה

יש קרובים שאשכרה יטרחו לברר מה קורה בחתונה שלכם. אחרי התנסות מסוימת עם התגובה הקודמת, זה אולי קצת מעייף אבל זה נהדר. לא משנה אילו שאלות מוזרות אתם מקבלים, אני ממליצה לחבק אותן בחום ולענות בכיף. מחשבה ושיחה על הטקס שלכם גם יכולה לגרום לכם להרגיש יותר מחוברים עם תוכנו ועם מהותו, וגם דרך להציג את התהליך שעבר עליכם לקרובים כדי שיבינו מה קורה, גם רגשית עבורכם וגם בפועל בחתונה.

 

כשהערכים שלכם שווים פחות, כשהחתונה שלכם שווה פחות

ככלה, חייתי תחת הרושם כשכמתחתנים מקבלים כל מיני דברים ויחס מועדף. אתם עשויים לגלות שזה לא ככה, ולא רק בתגובות כמו חוסר הגעה. אתם עשויים לגלות כשאתם מבקשים עזרה או השתתפות מקרובים אתם לא מקבלים "כן" כמו שחשבתם וכמו שראיתם בחתונות "רגילות", אלא "אני צריכה לבדוק/לחשוב/להבין מה קורה ומה הבעייתיות הפוטנציאלית של הדבר". עכשיו, כמו שציינתי אני בעד שאלות, אבל זה לא תמיד עוצר שם ויש לזה אפקט מצנן ומפתיע שכדאי להיות מוכנים אליו. בעיקר בגלל שאם כבר הגעתם לקרוב בבקשה מסוימת, הוא כנראה קרוב קרוב שציפיתם שיגיד כן בלי קשר.

בעיקר בנושאי דת וקרובים דתיים, קשה מאוד להתווכח עם דברים. אולי תרגישו שהקרוב מעדיף את הדת על פניכם, ואולי זה אפילו נכון. וזה בלאי, ממש. לי עוזר להפוך את הסיטואציה ולראות מה קורה בה. אני, למשל, סולדת מחגיגות ברית המוניות. אם להיות עדינה משהו, אני לא מצליחה להתחבר לקטע הזה של לשמוח כשילד בוכה. זה מחריד אותי. אבל כשחברה טובה ביקשה ממני להגיע לברית שלה, הגעתי כדי לתמוך בה. כשחברות התחתנו דרך הרבנות, באופן שלדעתי פוגע בזכויותיהן ומציג אותן באור מאוד לא שיוויוני שאני מאוד לא מסכימה איתו (שוב, בעדינות) הגעתי. הערכים שלי לא שווים פחות, זו אינה עגלה ריקה ועגלה מלאה. והגעתי. כמובן, יכולתי שלא להגיע. אבל זה אקט של בחירה, ערך מול ערך, שקילה מדויקת וחשובה של מה קורה בכל מצב, על איזה ערך אני מוחלת בכל אחת מהאופציות הנ"ל. כי בעיני, חברות ומשפחה זה ערך גם. אם הייתי צריכה להחזיק את הילד בזמן הברית בעצמי, אולי הייתי אומרת לא. אני לא יודעת. להבין את זה ככה שם את הכל באור יותר מובן, גם אם יותר מאוכזב מהקרובים המדוברים.

בנוסף, תגלו שרבים מהקרובים לא מסכימים עם ההיפוך הזה בכלל ומבחינתם הם צודקים ואתם לא.

*אנחה*

 

כשאנשים מחליטים להיות חלאות

לפני זמן מה הייתי בכנס ליד פארק הירקון. הקדמתי והסתובבתי בפארק, ואז נזכרתי שאבי, שנפטר לפני מעל עשור, היה לוקח אותנו לפארק כל שישי. לפתע היכתה בי ההכרה שאבא שלי לא יהיה בחתונה שלי, כמו אגרוף בבטן מהסוג שמוציא את האוויר בבת אחת. אתה רואה את היד, היא שם כל הזמן, אבל היא לא תמיד מכה בך ככה.

ואולי בגלל זה, כשקרוב העז לכתוב לי שאבא שלי היה רוצה שאתחתן בחתונה יהודית, לקחתי את זה קשה. תחילה ההלם, ברמה שהבנתי שלעבוד אני לא אוכל יותר בהמשך היום ואני מבקשת חופש וללכת הביתה, עוד הלם, ואז כעס, ואז עצב, ואז שוב כעס ושוב עצב וכו וכו.

לפעמים, אנשים אולי חושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים. לפעמים, אנשים מחליטים להיות חלאות.

כשאנשים מחליטים להיות חלאות, אפילו אם הם לא חלאות בדרך כלל, תחשבו מה יעשה לכם טוב וזהו. האם יעשה לכם טוב לענות להם? האם יעשה לכם טוב להתעלם? קחו נשימה. תחשבו על עצמכם – ורק על עצמכם – ותפעלו. ואז נסו לעבור הלאה. כי כשאנשים מחליטים להיות חלאות, זו צריכה להיות הבעיה שלהם ולא שלכם.

2 תגובות בנושא “דת, מדינה, חברים משפחה – להתחתן בלי הרבנות”

  1. כל הכבוד לכם שאתם עומדים בפרץ ומתעקשים לחגוג את חתונתכם בצורה שמתאימה לכם.
    מעבר לעובדה שאישית אני חושבת שהרבנות היא מוסד מאוס ומוטב לא להתחתן דרכה, יותר חשוב בעיני העקרון הבא: החתונה היא היום שלכם. היא בשבילכם. לא בשביל הדודה הדתיה או כל דבר כזה. המשפחה לפעמים שוכחת שהזוג הוא זה שמתחתן. צריכה להיות לכם הזכות הבסיסית לחגוג את זוגיותכם בצורה שנראית לכם הטובה ביותר עבורכם, והסחטנות והמניפולציות האלה לא מוסיפות כבוד למי שמפעיל אותן.

  2. מכיר את זה היטב, התחתנתי חתונה אזרחית, עם חופה יהודית חילונית, וחצי מהקרובים שלי החליטו לא להגיע.
    לא משנה שהם לא מבינים שלחתונה ולדת אין דבר וחצי דבר, אבל להחליט שהדרך שלהם טובה יותר, וכתוצאה מזה לא להגיע ולפגוע בה-קרובים שלי, כאן מתחתי את הקו.

    מבחינתי, תפגעו בי כמה שאתה רוצים, אבל ההורים שלי שהיו בכל החתונות, הבר מצוות והבריתות שלכם, לא משנה איפה הם היו, להם הגיע יותר.

    ואז כמובן שאנשים ישר אומרים, כן אבל אתם בחרתם לא להתחתן ברבנות, ואני אומר, נכון, אל תכבדו אותי, לא צריך, לא מעניין. ידעתי שכשאלך בדרך הזו לא כולם יסכימו.

    אבל תכבדו את ההורים שלי, שכיבדו אתכם בכל רגע ורגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *