קול אישה

אני מתנצלת מראש על הנימה המבולבלת, אולי, בה הפוסט הזה כתוב. יכולתי לשלוח אותו להגהה, לקרוא אותו שוב ושוב ולנסח אותו מחדש. אבל למען האמת, אני לא כל כך מסוגלת. אז עמכם הסליחה. מקווה שהמסר שלי יעבור בכל זאת.

ניסיתי להבין, לאחרונה, מה שינה את דעתי לגבי המדינה שלנו. כלומר, מעולם לא חשבתי שהיא משהו, אבל מעולם לפני השנה לא חשבתי שיש סיכוי שבאמת ארצה לעבור מכאן, למקום אחר. יצא לי להיות לאחרונה באיזה אירוע, אני חושבת שהיה לילה. אולי היה קצת אלכוהול. כנראה שהיה כיף. פתאום הבנתי, דווקא מתוך הקלילות הזאת, מה גרם לי להתאכזב כל כך, מה פגע בי כל כך עד שהוא שינה את אחד מהדברים שחשבתי שלעולם לא ישתנו.

זה היה לפני שנה. ישראל חופשית חיפשה מתנדבות לסוע על קווי מהדרין, לבדוק מה קורה כשעושים את זה, לפני השימוע בבג"צ. ידיד הציע לי לבוא איתו והסכמתי, ומצאתי את עצמי על אוטובוס ליישוב לא ברור, באוטובוס דובר יידיש, חווה הצקות חוזרות ונשנות שדרשו שאעבור אחורה, לצד ויכוחים בין יושבי האוטובוס האם אני יכולה לשבת מקדימה או לא. זכור לי בעיקר המשפט "זו לא הצעה" שחזר ואמר אחד הגברים שרצה שאעבור אחורנית. זו לא הצעה. תעברי אחורה. זו לא הצעה.

היה לי קשה עם זה. מאוד. ירדנו בתחנה הראשונה של האוטובוס כי למרות שראיתי שהידיד לא מבין למה אני כל כך נסערת, פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להישאר על האוטובוס הזה יותר. מצאנו את עצמנו בעיירת רפאים, כשמדי פעם עוברים אנשים ואומרים לנו ללכת. כי זה יישוב דתי. לא היינו צנועים מספיק, כנראה, על אף שהיה חורף והיינו באיזור ירושלים – כלומר, מכוסים מכף רגל ועד ראש. רציתי לצעוק "אנחנו מתים לצאת מכאן, אנחנו רק צריכים שיעבור אוטובוס חזרה!" אבל לא אמרתי כלום. כשהאוטובוס הגיע עליתי מאחורה למרות שנתנו לנו לשבת איפה שרצינו, ורק כשהגענו לכניסה לעיר, לגשר המיתרים  המכוער שמתי לב שאני מצליחה לנשום שוב. כשהגעתי לדירה שלי התקשרתי לחברה, והתכוונתי לדבר איתה על המוסריות של כל העניין, ועל המשמעות שלו – כלומר, הרי באנו קצת כדי לחפש בעיות, נכון? עשינו פרובוקציה, לא? בכל מקרה אף חילוניה לא עוברת שם, אז זה בעצם מלכתחילה לא בסדר שהיינו שם. זו אשמתי, הרי. ובכל מקרה לא קרה כלום, ולא הייתה אלימות מילולית, אז מה זה משנה, בעצם? אבל במקום לומר לה את כל זה, כשאני בקושי  מצליחה להסביר לה מה קרה, התחלתי לבכות. גם עכשיו, כשאני נזכרת בכל העניין, אני נרעדת קצת. כתבתי על זה לפני שנה, וחשבתי לקרוא מה שכתבתי אז בשביל להיזכר ולצטט אולי, ופשוט לא יכולתי. עד עכשיו אני לא יכולה. גם את הפוסט הזה ניסיתי לכתוב שבוע, ורק היום, עקב עצבים נוספים, הצלחתי לאזור את האומץ.

כי זה היה מפחיד. וכי יש לא מעט אוטובוסים כאלה שגם באמת מובילים לאנשהו. וכי זה היה מפחיד, וזו הייתה הטרדה מינית. אין לזה מילה אחרת. ואכן, זה החזיר לי לתודעה את כל אותם מקרים, בין אם בילדות ובין אם מאוחר יותר, כל אותן סמטאות חשוכות והליכות מבוהלות לבד הביתה. הרגשתי, שוב, כמו ילדה קטנה ומבוהלת. מיליתי את הדיווח ל"ירושלים חופשית" כמיטב יכולתי. לא ממש הצלחתי לכתוב שם מה עבר עליי. קיוויתי שזה יספיק.

ואז, זמן מה אחר כך, יצאה פסיקת בג"צ. חלק מהדיווחים היו כביכול מעמדת ניצחון. חלקם לא. בסופו של דבר, זה הרגיש כאילו דבר לא נעשה. אלימות תמנע על ידי הנהג, קווי מהדרין מרצון בלבד. או שלא. לכו תתהו האם אלימות מילולית נחשבת בעיני אותו נהג והאם אכפת לו. לא חסרו מקרים, עוד מאז, ואנשים שטענו שאין אלימות כלל, שלא התקבלו דיווחים. שהן רוצות את זה, בעצם, כל אותן נשים שמוגלות לאחוריי האוטובוס, לעיתים בצפיפות, לעיתים לבד עם המון ילדים.

האימה שחשתי, שלא הצלחתי להסביר לגברים רבים מאז (ויסלחו לי הגברים הקוראים, זו ממש לא הכללה בסגנון "גבר לא יבין זאת", זה פשוט הניסיון הספציפי שלי, במקרה זה), נראה שהייתה לחינם. כל אישה וכתבה שהייתה מאז, על מקרה של קווי מהדרין, צרמה לי. הרגשתי שאותו לילה סיוטי היה לשווא. ואלים יודעים מה חוו נשים אחרות. ליבי נשבר, ואז שוב, כל כתבה מחדש.

וזה הולך ומחמיר. זה הולך ומחמיר בתמונות קניונים מטושטשות, בחברות פרסום שמצלמות נעליים ולא פנים, בחיילות שלא יכולות לרקוד מחוץ למתחם מוגדר, בגיבוי של כל העניין מצד מפקדים. זה כבר לא הוניגמן בירושלים, זה גם פרוייקטים לתיכונים בתל אביב.

והיום, הו היום. מסתבר שגם אני תמימה. מסתבר שעדיין האמנתי, למרות הייאוש, במשהו. מסתבר שגם אני עוד יכולה להתאכזב. כי עכשיו זה הגיע גם לאדי. גם לפרוייקט שבסיסו כל כך חיובי, וכל כך לא מפלה, לכאורה. גם בו אין מקום לנשים. ההתנצלות הפתטית של אדי בפייסבוק תירצה את העניין בכך שהם חשבו שזה רק בירושלים ובני ברק, ושהם רק הולכים אחר הוראות חברת הפרסום שלהם. בואו נירתם לעניין חשוב, הם אומרים, ונשכח מכל העניין. סליחה.

סליחה זה לא מספיק. טאטוא מתחת לשטיח זה נורא. לעשות את זה במסווה של הירתמות לפעילות חשובה זה מביש ודוחה. אדי היו צריכים לפטר את חברת הפרסום שלהם. הדרת נשים היא דבר פסול, בין אם היא בירושלים ובין אם היא בתל אביב.

כשישראל חופשית רצו להפגין על חסימת הרחובות לנשים, לא הלכתי כי פחדתי. א' אמר שהוא לא חושב שתהיה אלימות, אבל הם נתקלו, כפי שחששתי, בהתנגדות אלימה וביידוי אבנים, למרות שלכאורה החג נגמר וההפרדה בכלל הסתיימה. ביום שישי בשבוע הבא יתקיים "נשים שרות". למאה שערים אני לא מעזה להיכנס, ואפילו מעבר באוטובוס שם גורם לי לאי נעימות, אבל לגשר המיתרים אלך גם אלך, ואשיר על אפם ועל חמתם של אלו שחושבים שאישה, פני אישה, קול אישה או עצם קיומה, מהווים סוג של פרובוקציה לא ברורה. אני מציעה לכולכם ולכולכן לעשות כמוני, אם לא בירושלים אז בערים הנוספות בהם האירוע מתקיים. אם לא תכננתם ללכת, אם חשבתם שזה לא הכרחי, אם לא הכרתם את האירוע, חשבו שוב. זו לא ירושלים. זו לא בני ברק. זה סרטן. זה שתיל של עץ באובב, ואנחנו לא עוקרים אותו מספיק מהר. אז רגע לפני שאני מרגישה שכל התקווה עוזבת אותי, אני הולכת לשיר. ממליצה לכולכם לשיר גם כן.

9 תגובות בנושא “קול אישה”

  1. "ואלים יודעים מה חוו נשים אחרות. ליבי נשבר, ואז שוב, כל כתבה מחדש." לא יכולת לנסח את זה טוב יותר. בחודשים האחרונים אני יושבת בעבודה מול המחשב, קוראת ידיעה אחר ידיעה אף אחת/ד לא מבינ/ה למה הפסקתי לחייך, למה לעיתים עיניי מצועפות ואני מרגישה שקשה לי לנשום. כל הזמן מהרהרת בכך שבעוד 10 שנים ישאלו מי שישאלו: למה לא ברחת כשעוד אפשר היה?

  2. מעניין איך היה נקרא הסיפור אילו אמרו לגבר שחור לשבת מאחור – אפרטהייד?
    ואילו אמרו לסיני או לקוראני אותו דבר – גזענות?
    ואם היה זה יהודי – אנטישמיות?

    לשם כך יש לנו מדינה חופשית שמקיימת "שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" [מגילת העצמאות] .
    אז יש מגילה ויש חוק ויש בג"צ ואין בעצם מי שיטפל בטרור ובאלימות מצד מיעוט פנאטי נגד כל השאר.
    אין לי פתרונות ואין לי עניין בעימותים אך אם לא נעצור את התופעות הללו כעת הן עלולות להתפשט לתחומים נוספים – אינני רוצה לציין דוגמאות, הם יצירתיים דיים גם בלי עזרתי.

  3. ביוק אתמול תפסתי את שתי לשיחה קצרה בסלון על "האם המדינה מגיעה למצב בו עדיף שנעזוב, ואיך נידע אם אנחנו כבר שם או לא". עצוב.

    תודה שחלקת את הסיפור ותודה שיש לך את האומץ והנחישות לעשות את הפעילויות הללו עם "ישראל חופשית".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *