אמזונה, דרגה 24

כאשר פתחתי את הבלוג הזה וכתבתי את הפוסט הקודם לא חשבתי שאמצא את עצמי נכנסת לכל עניין הקורסים לעזרה במציאת זוגיות ובטח שלא כותבת עליו שוב כל כך מהר. עם זאת, מצאתי את עצמי, דרך טוקבקיסט זועם לאחת הכתבות שענתה לסטס מביטה באתר דומה לנשים, "פרוייקט פרינסס" שמו (מה הקטע הזה עם היבריש, לכל הרוחות? נגמרה לכם העברית?)

אני מבינה עכשיו שהייתי תמימה כאשר חשבתי שעניין המרכזים והסדנאות הנוראיות הוא נחלתו של המין הגברי בלבד. אמנם, גם את הקורס הזה מנהלת אישה שהתחילה את דרכה בכתיבה לגברים, אבל התכנים בו לא היוו את האלטרנטיבה הנשית שאולי הייתי יכולה לקוות לה.

כמו הכתבה של סטס, גם הראיון עם שרון, בעלת האתר (הצפייה באחריותכם…) וגם האתר עצמו מציג מספר אלמנטים שנשמעים הגיוניים מאוד בהתחלה, כמו למשל סינון מוצלח של גברים, כבוד, טיפוח עצמי ועוד. אבל כמו בכתבה של סטס, גם כאן ככל שקראתי יותר כך נהייתי יותר מוטרדת. צפיתי בווידאו, וככל שהדקות חלפו הוטרדתי יותר ויותר כשהתחלתי להבין את הקווים לדמותה של הפרינסס – מושכת הגברים ומשיגת הזוגיות המקצועית, דמות שהורכבה, כך נטען, אחרי מחקר ארוך ומעמיק שכלל אלפי נשים וגברים.

הפרינסס, כך ניתן ללמוד מראיון של מנהלת הקורס באינטרנט, היא אישה שמתנהגת באופן רך ועדין שכזה, שמעודד את נשיותה. היא לעולם לא תהיה אגרסיבית, היא תבחר את בן זוגה מתוך שלל מחזריה (שכן אם תנהג נכון יהיו לה המון כאלו בכל רגע נתון), היא לא תתחיל בעצמה עם גבר וכשהוא יתחיל איתה היא תעביר אותו שורת מבחנים כדי לבדוק אם הוא ראוי לה. כשהיא מעורבת בקשר רומנטי, היא תפעל על מנת לעודד את גבריותו של בן זוגה. כמובן, גם הגבריות וגם הנשיות הנ"ל מוסברים במידה כזו או אחרת באתר, בין השאר ברמה הביולוגית – למשל, בהצהרה שנשים נועדו להיות פסיביות במערכות יחסים, ואילו גברים נועדו להיות היוזמים. מול הפרינסס עומדת האמזונה, אותה אישה אגרסיבית שעשויה לאיים על גברים. בווידאו האמזונה מתוארת כבעייתית, אבל לאו דווקא משהו שצריך להימנע ממנו (דבר שיופרך בהמשך). שרון, המנהלת, מחליקה הלוך ושוב בין ההווה לימי הביניים, ומדברת על הצורה בה מחנכים נשים להיות אמזונות – בקולנוע יש את "וונדר וומן", "זינה מלכת המדבר" (הטעות במקור) ואת לארה קרופט – דעתניות, יודעות מה הן רוצות, מנהלות, מגיבות. תכונות גבריות והרי "גבר רוצה להרגיש עם אישה ולא עם עוד גבר" – והנה הכנסנו מעט נגיעות הומופוביות כדי שגם הגבר לא יפקפק בזה, חס וחלילה.

פרינסס אמיתית, שדווקא לא הייתה בקטע של להישאר בארמון (אתעלם לרגע מהבעייתיות של סרטי דיסני כדוגמה למערכות יחסים, נשיות, וזוגיות...). התמונה לקוחה מוויקיפדיה.

עליי להודות בחלק העצוב באמת – למרות שאני בזוגיות, למרות שהבנתי שמשהו במה שהיא אומרת מאוד מציק לי, לא יכולתי שלא לחשוב שיש משהו במה שהיא אומרת. הרי, יש שם ביולוגיה, וכאלה! אם הייתי, נניח, קוראת את האתר הזה לפני שנה, אני לא בטוחה שלא הייתי מתפתה לחפש את הספר הזה בספרייה או משהו כזה. כשהיא התחילה לדבר על האמזונה התחלתי להתערער, אבל מאחר ואני אישית מעולם לא הייתי הטיפוס היוזם זה רק הטריד אותי אבל פחות דיבר אליי. האמת, אם לא הייתי ממשיכה לצפות בראיון הנ"ל והיא לא הייתה מתחילה לדבר בו על אוכל, מה שנתן לי את הסטירה המטפורית החזקה ביותר, כנראה שהייתי נעה בין חוסר נוחות לתהיית "האם זה מה שעשיתי לא נכון" לשארית היום: (שלושת הנקודות מובאות לקיצור)

"את יושבת עם גבר בדייט, הוא בחר מסעדה, אתם יושבים בשולחן טוב – פרגני לו. אל תוציאי את הארנק. הוא הזמין את עצמך או שאת הזמנת את עצמך?

אם את יושבת וטוחנת סטייק… אז את לא בסדר תהיי צנועה ותזמיני הרבה פחות ממה שהוא הזמין. הוא לא צריך לקחת משכנתא… הפרינסס היא גם פרטנרית."

עכשיו, אפשר לנאום לי על נשיות ועל גבריות, על עוצמה ועל המון דברים אחרים. אבל *אף אחד* לא יגיד לי מה אני יכולה לאכול ומה לא. עצבים מילאו אותי. נזכרתי בפעם שיצאתי עם מישהי שלא אהבה אוכל וזכרתי כמה לא סקסי בעליל זה היה. לא אסכים לשחק תפקיד שבו אני לא אוהבת אוכל כשבמציאות אני כן. קל וחומר, לא אסכים להרעיב את עצמי כל פעם שאני יוצאת עם גבר למסעדה… קיטרתי לאינטרנט. חשבתי ששוחררתי מהאתר הזה, המשכתי לקרוא בחמת זעם במטרה לקטול אותו כאן היום.

או לפחות, כך חשבתי. אבל אז התעייפתי ומצאתי את עצמי מתקשרת ל-א', ושואלת אותו אם מפריע לו כשאני אוכלת יותר ממנו כשאנחנו יוצאים. לא ממש במפתיע, הוא אמר שהוא בכלל לא שם לב וסובר שאף גבר אחר לא שם לב אם הדייט שלו אוכלת יותר ממנו. הודיתי בפני עצמי שכל האתר והקורס הזה דוקרים לי אי שם, משחקים לי על חוסר הביטחון. זה עצוב. זה כנראה טוב למכירות, אבל זה עצוב.

יש מספר דוגמאות נוספות לכמה נוראיים התכנים שם – המראיינת מספרת שבעבר, היא לא הייתה בוכה ליד גברים ולמעשה התחתנה עם הגבר הראשון שלידו בכתה, ושרון אומרת שזה ברור לגמרי, שהוא הרי הצליח להביא אותה לטבע הנשי האמיתי שלה. כנראה שלהיות נשית זה לבכות. אין לזה קשר עם הביטחון שהיא הרגישה במערכות היחסים האחרות שלה. גברים, כמובן, אינם בוכים. כמו כן, באתר שרון עונה לאישה ששואלת מדוע נפגעה כל כך מבחור ששכבה איתו ולא היה מעוניין בקשר לאחר מכן. זה ברור, עונה לה שרון, ומסבירה שנשים שאינן נפגעות כנראה או שלא ראו פוטנציאל זוגי מלכתחילה בבחור, או שהן מחוברות מאוד לצד הגברי שלהן. היא מדגישה, לסיכום – זה תגובה ביולוגית טבעית של נשים אחרי סקס, חשוב להתאפק כמה שיותר.

מצד אחד, היא מדברת בביקורתיות על כך שגברים סובלים מדמוניזציה שמציגה אותם כרוצים סקס בלבד, ומצד שני היא עצמה שולחת נשים למתוח ולדחות את האינטימיות הפיזית עד הרגע האחרון, שכן הוא עשוי לנטוש מיד אחר כך והן – עשויות להיפגע. בכלל, יש הרבה סתירות בתכנים – לגברים יש את ה"בייבמאסטר" (אני מנסה להניח את ידי על הספר לגברים כדי לבחון אותו לעומק) ולנשים את "פרינסס". רק אני רואה את הבעייתיות המינוחית?

אמזונה? לא בסדר. אולי כדאי שתתנצלי על זה קצת ותחזרי למטבח.

ה"חוקים" בעולם הדייטים עדיין, כביכול, נוטים לטובת הנשים, ואתרים כמו זה של פרינסס משחקים על העובדה הזאת, כי הם יכולים. אבל בפורומים של האתר מתגלה הכאב האמיתי שמעבר לקורסים – נשים אולי משיגות זוגיות או פוטנציאליים, אבל אין להן מושג מה לעשות איתה. אישה אחת תוהה בתסכול, אחרי קשר שנגמר, "האם הייתי אמזונה מדי?" ובכך מאשרת את העובדה שלהיות אמזונה זה רע, לא רק משהו שגברים עשויים לא לאהוב. אישה אחרת מדברת על גבר שבעוונותיו שיתף אותה בתלאות מעבר הדירה שלו ובכך שכאבה לו הבטן מספר ימים לאחר מכן, זאת תחת הכותרת "גבר שבוכה", ותוהה אם היא צריכה לחתוך איתו את הקשר. עוד ועוד עולים נושאים של "מבחנים" שמעבירים בהם את הגברים (מבלי שהם ישימו לב כמובן, חשוב להיות נחמדה), של נושא דחיית הסקס (גם אם את רוצה סטוץ), תהיות האם הגבר מתנהג כאילו הן ה"וואו" שלו (הטעם שלו, הטיפוס שלו – מתוך הלקסיקון הפרינססי) והרבה התנצלויות מנשים שמרגישות שהן עשו משהו לא בסדר ורוצות לדעת מה לעשות עכשיו. אני משערת שגם להתנצל זה נשי ענוג ומה שזה לא יהיה. כל העניין משחק מאוד יפה על החששות הכלליות של נשים והפורום כולו מהווה תרבית נהדרת לחששות האלו, וכמובן יוצר המון מקום לעוד המלצה לעוד סדנה, לעוד ספר.

אני מוצאת את עצמי, שוב, בבעייה. כי כאמור, בדידות מכה כמעט בכולם, ופתרונות אין. אבל התכנים שם כל כך שגויים בעיניי, כל כך ארכאיים, שזה כואב. שרון מספרת בווידאו שהיא רוצה להטמיע את התכנים שלה במשרד החינוך ואני מזדעזעת. אבל גם מרגישה קצת חוסר אונים משום שהבעיה האמיתית היא שאין לי אלטרנטיבה לכתוב לקורסים האלו, בעודני מסיימת את הפוסט הזה.

אין לי הרבה להציע מלבד מעט רעיונות – הייתי רוצה לומר שבסופו של יום מדובר בעניין של פתיחות- אם המשחקים יהיו יותר גלויים, וכל איש ואישה יוכלו לפעול יותר על פי צו ליבם ופחות על פי צו החברה. אני לא בטוחה שזה יהווה שוני מהותי בהתנהגות – שכן גברים ונשים שונים אלו מאלו ואני בטוחה שנורמות ההתנהגות המשוייכות לגברים ונשים מגיעות ממקום אמיתי כלשהו במקורן. אבל יהיו יותר אפשרויות פתוחות – כאן אולי נכנס עניין השוויון. מתן אפשרות לנשים להתנהג בצורה שנחשבת יותר "גברית" אך גם מתן אפשרות מקבילה לגברים להתנהג בצורה שנחשבת יותר "נשית".

ואז אני חושבת לעצמי, האם באמת הייתי רוצה שוויון מלא בין נשים לגברים? ביני לבין עצמי, קצת קשה לי לענות. אם לא הייתי בזוגיות, האם הייתי רוצה שלא יציעו לשלם עליי בדייטים ראשונים? כנראה שלא. כי נחמד לי שמשלמים עליי. כי התרגלתי שזה מראה על השקעה מסוימת שנתפסת ככמעט הכרחית. לא הייתי פוסלת על זה מישהו שאני מחבבת, אבל אני מודה שזה היה צורם לי. כיום גם נחמד לי לשלם מדי פעם, ובשוטף אני רגילה להתחלק בחשבון. זאת אולי נורמה, אבל כמובן שזו אינה נורמה שוויונית.

השינוי צריך לבוא משני הצדדים, ואני ושאר בנות מיני צריכות לחשוב בנפרד ו/או ביחד איזה שינוי רצוי כאן, בדיוק. מה נחוץ ומה לא. אל תחשבו, נשים יקרות, שהאתר שהבאתי בפוסט זה טוב במשהו מזה של סטס וחבריו – הדבר העיקרי אם לא היחיד שמבדיל אותו לטובה הוא העובדה שהוא לא מעודד במישרין או בעקיפין הטרדה מינית, אבל לא חסרים בו מימדים אחרים של השפלה – הן של נשים והן של גברים. והרי זה לא משחק שנגמר בטבעת או בטקס מרשים, הוא ממשיך לאורכן של כל מערכות היחסים ההטרוסקסואליות.

אני כאמור במערכת יחסים, ואולי זה יישמע קצת ריק מתוכן, אבל אני מרגישה שמתוך כל הדבר הזה, התהיות וחוסר האונים, צריך לצאת משהו אקטיבי יותר. אז אני להלן מתחייבת בפני עצמי, הקוראים והאינטרנט שבמידה ויהיו לי דייטים ראשונים נוספים לא אתן לגבר לשלם בהם עליי, גם אם הוא ממש, ממש ירצה. היו בעבר פעמים שהתווכחתי על זה עם גברים, אז אני יודעת שזה עשוי להיות מביך לעיתים, אבל לא משנה. אם למישהו יש רעיונות נוספים, אשמח לשמוע. אם יש דרך לגרום לשינוי, בעיניי היא להתחיל בקטן – אני כפי הנראה אמשיך ואחבב מחוות ג'נטלמניות. ואני בטוחה שיש גברים שיאהבו לבצע אותם. אבל אם אני אסרב שישלמו עליי באותו דייט ראשון ואבין את מה שגרם לי להחליט כך ואם עוד נשים (גם גברים, כמובן, אם כי זה יותר קשה) יעשו כמוני, אולי מתישהו זה יהיה בסדר גם לנשים וגם לגברים – ונוכל לקלף עוד שכבה קטנה מהמשחק הזה.

32 תגובות בנושא “אמזונה, דרגה 24”

  1. אבל כמובן שיש לך מה להציע – את ההיפך המושלם למה שהיא מציעה, וזה שנשים פשוט יקחו אחריות על חיי המין שלהן ויתחילו עם גברים שמעניינים אותן. כולן, כל הזמן.

    תראי, למצב הנוכחי יששני גורמים מרכזיים. הראשון הוא היסטורי: עד לפני בערך מאה שנה נשים היו פחות או יותר רכוש, ובני אדם חיו בקהילות לא עצומות במיוחד. אז בעבר לגבר ממוצע היו בערך 50 נשים פנויות בטווח גילו שהוא יכל להכיר, ומתוכן בערך חצי [אם לא כולן] שודכו ע"י הוריהן. במצב הזה גברים היו צריכים לבחור מישהי, לחזר אחריה, ואז לחיות ביחד למות אחרי כמה שנים. אנחנו עדיין מחזרים באותה צורה, למרות שהתנאים השתנו.

    הסיבה השניה למצב הנוכחי היא איך שאנחנו תופסים גבריות. תפיסת הגבריות שלנו משתנה כל הזמן, והתפיסה הנוכחית מדברת על גבריות של מעשים [זה ככה כבר כמה מאות, מאז שהתחלנו לחקור את העולם, לגלות יבשות וכו', למרות שהמעשים שאנחנו מדברים עליהם השתנו די הרבה]. גבר הוא גבר כי הוא עושה כל מיני דברים, וגבר משלם את החשבון כי זאת הדרך שלו להראות שלדברים שהוא עושה יש ערך חברתי וכלכלי. זה גם מאפשר לו להיות חזק וגברי ולהעניק קצת מהכוח והגבריות שלו לאשה שאותה הוא מנסה להרשים. בסופו של דבר, זה די נחמד להיות מסוגל לשלם את החשבון ולהזמין מישהי לכל מיני מקומות ולקנות לה מלא דברים יפים.

    וכששני אלו משתלבים אנחנו מקבלים את מודל החיזור הנוכחי: גברים רודפים אחרי נשים ונשים מסרבות להם עד שהן מתרצות ומקבלות אותם. הבעיה היא שזה מודל שמייצר בדידות משני צידי המתרס: יש גברים שנשים לא מתרצות להם, ויש נשים שגברים לא רודפים אחריהן. יש לזה עוד כל מיני אפקטים, אבל אחד החזקים הוא העובדה שגברים צריכים להתחיל עם כל הנשים, כל הזמן, כי ככה משחקים על המספרים. וכשזה קורה נשים צריכות לסרב לרוב הגברים רוב הזמן, ואז נוצר מעין מעגל כזה שמאכיל את עצמו, ואפילו נוצר מירוץ חימוש כזה שבו גברים לומדים מסטס ונשים לומדות משרון, ואז רק גברים שלומדים מסטס יכולים לפצח את הנשים שלומדות משרון וכן הלאה וכן הלאה.

    אבל כנשים לוקחות אחריות על חיי האהבה והמין שלהן זה נשבר – גברים פתאום לא צריכים להתחיל כל הזמן עם הכל, ואז נשים לא צריכות לסרב כל הזמן לכולם. נשים שאף אחד לא מתחיל איתן יכולות לצאת החוצה ולהתחיל עם גברים במקום לחכות בבדידות שלהן, וגברים לא חווים את הסירוב מרסק הנפש הזה ולא מוותרים על זוגיות באופן גורף. זה מודל שמייצר יותר אמפטיה ופחות בדידות, וזה אחד מהדברים האלו שגברים לא יכולים לעשות בכלל, ורק נשים יכולות לעשות.

    הבעיה היא שלהתחיל עם אנשים זה מביך ומפחיד ומסובך ומסוכן, ושלנשים אין מזה רווח פיזי מיידי. כן, זה שווה את זה בשביל עתיד שבו הן לא מוטרדות כל הזמן ושבו זה פחות נדיר שגבר מדבר איתך כי את מעניינת אותו ולא רק כי את מנשא לציצים, אבל הרווח המיידי הוא באופן מוחלט רק כאב. אז זה קשה. אני חושב שזה משהו שמתחיל בך ובשאר הבלוגריות, ושזה ימשיך משם.

    1. אני לחלוטין מסכימה איתך, אבל:

      א. כבר בפוסט הקודם אמרתי שנשים צריכות להתרגל להתחיל עם גברים 🙂

      ב. מה ששרון וסטס מוכרים הוא לא רק ההצלחה במציאת זוגיות או סקס. הוא גם, לכאורה, הפתרון למה שאתה מצר עליו – פתרון לאומללות ולחוסר האונים. הם יוצאים בגישה די חד משמעית – כל מי שהולכת לקורס של שרון תמצא גבר. נקודה. אם משהו לא הלך לה על גבר ספציפי זה כי הוא לא מתאים או כי היא עשתה משהו לא בסדר. כל מי שיעבור את הסדנאות של סטס ימצא… אמממ, זיון או מה שזה לא יהיה שהם טוענים שהם רוצים למצוא. ואם זה לא הולך להם, זה לא משנה, סתם בחורה מייבשת או שלא יודעת כמה היא רוצה אותם, למעשה.

      הנקודה שלי שאין אלטרנטיבה דיברה על זה – שכן התסכול קיים ומי שמחפש דרך להתמודד איתו מגיע למקומות האלו. אולי התשובה האמיתית היא שאין אלטרנטיבה ושתכלס צריך לחשוק שיניים ולהתמודד גם אם הצדדים הלא נעימים. אבל מזכרוני, אם אני חושבת על נניח עצמי לפני שנה, אני לא בטוחה שזה היה עובד עליה כל כך טוב, בעיקר לא אחרי עוד כמה חודשים של דייטים גרועים ולהיות לבד.

      1. א. הא, נכון. יצאתי חמוס. חומוס? אני כבר לא בטוח איך אומרים את זה.

        א2. לכל הרוחות, פייסבוק גורם לי לעשות אלט-אנטר במקום אנטר כל פעם שאני רוצה לרדת שורה. שילכו לעזאזל עם השטויות שלהם.

        ב. תראי, את של לפני שנה אמנם היית רווקה, אבל את של היום זוג בלי שתעשי קורס ובלי שזוגך יעשה אחד. בני אדם רוצים להתחלק לזוגות, וזה קורה כל הזמן. אז כן, יש אנשים בודדים שעצוב להם, אבל כולם בודדים לפני שהם זוג. זה לא כזה ביג דיל, אני חושב.

        1. מה שאתה אומר נכון, אבל נשמע קצת כמו גישת ה"תתמודדו ותמשיכו הלאה" שבעצם אומרת שאין פיתרון לתסכול הזה. עכשיו, בעוד שאני חושדת שזה עשוי להיות המצב, אני חושבת שעם הזמן זה נעשה יותר ויותר קשה. בעיקר לנשים – שעון ביולוגי ולחץ משפחתי הם בטח לא דברים שעוזרים במקרה הזה.

    2. דבר ראשון, יש א/נשים שרוצות/ים להתחלק לזוגות, זה נכון. אבל בהחלט יש גם כאלה שלא, וזה גם סבבה לגמרי. פוליאמוריה זה די שווה, סך הכל.
      דבר שני, כל הסטסים והשרונות האלה די מצחיקים אותי. לרב אני מצליחה להדחיק את זה שאנשים כאלה קיימים. פעם אחרונה שהתבדתי הייתה כשרופא ילדים סיציליאני הזמין את עצמו לכוס תה אצלי. כשהוא התחיל לדבר על כמה שהוא רוצה ילדים, עוד לא נפל לי האסימון. אבל כשהוא התחיל להגיד לי כמה אני פרח (נשבעת, הוא באמת אמר את זה) וכמה אני צריכה 'לשמור על עצמי' (כלומר, להתחיל לחיות כמוהו), כבר לא הצלחתי להתאפק וצחקתי לו בפרצוף.
      דבר שלישי, וזה פחות אליך, ג'ו, כי לך כבר אמרתי את זה, עם הזמן אני יותר ויותר מבינה כמה כל החיזור הזה הוא משחק די מעפן. בנושא הזה אני לגמרי מחזקת את מה שאמרת: זה משחק שיוצא מנקודת הנחה של גברים ציידים ונשים מסננות, ומכאן יוצאות לנו אין ספור רעות חולות, כמו מעגל הקסמים שתיארת שכולל גברים שמתחילים עם כל מה שזז כולל בחורות שברור שלא מתאימות להם מה שגורם לנשים להתבצר, או כמו גברים שמודדים את הגבריות שלהם דרך כיבושים ואז נעלבים כשאומרות להם לא, או כמו ההטרדות רחוב הנפוצות לאללה. אז כמו משחקים מעפנים אחרים, הפיתרון הכי טוב שאני רואה הוא פשוט לא לשחק. לסרב לשעון הביולוגי וללחץ המשפחתי, לסרב להיות מנשא לציצים, לסרב לשיח שמטרתו להפריד אינטראקציה 'זוגית' מ'חברית', לסרב להנחה שמין זה משהו שגברים משיגים מנשים ולא משהו שעושות/ים ביחד, וכן, אפילו לסרב לדייטים. מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שלא חסרים/ות לי פרטנריות/ים, ועם רובם/ן לא הייתי בדייט מעולם. הן/ם פשוט חברים/ות שלי, וכן, את חלקן/ם אני אוהבת, ועם חלקם/ן אני עושה מין. ובאמת, באמת שהמין והאינטימיות שלי עם א/נשים השתפרו פלאים מאז שהפסקתי לשחק את המשחק המטופש הזה של הסטסים והשרונות. ממליצה בחום.

      אז איך להתחיל עם בחורות? פשוט, אל תתחילו איתן.

      1. פוליאמוריה זה נהדר, לאנשים שזה מתאים להם.
        התעלמות מהרבה דברים שציינת הם כמובן דברים שאני מסכימה איתם, אבל:
        א. השעון הביולוגי עדיין רלוונטי במידת מה. לשים אותו באותו מקום עם לחץ משפחתי ומנשא ציצים מרגיש לי מאוד לא מתאים… אמנם, המדע מציע שלל פתרונות, אבל הם לא מתאימים לכולם ואני לא חושבת שזה בעייתי מצד אישה (או גבר) להתייחס לשעון, באם הוא רלוונטי למה שהם מחפשים במערכת יחסים.
        ב. את לא מציעה אלטרנטיבה של ממש לאנשים *שכן* רוצים "להתחלק לזוגות" (למה להתחלק? אני מעדיפה להתחבר. להתחבר לזוגות. אני לא חשה חצויה כי אני בזוג…) *וכן* מעוניינים להפריד בין השיח החברי לזוגי. עולם הדייטים קיים כדי לגשר בין מערכות יחסים שטחיות לכאלו שמתפתחות לקשר רומנטי, ואם את מציעה לבטל אותו לחלוטין או לחלוטין שגברים ונשים יפסיקו להתחיל זה עם זה, את משאירה אנשים עם מזל בלבד. פעמים רבות, לא מזל טוב במיוחד.
        את מדברת על הפרטנרים והחברים שלך, וזה נשמע נהדר, ואני מכירה אנשים נוספים במערכות יחסים בוריאציות דומות – אבל אני יודעת בבירור שלי זה לא היה מתאים.

      2. זה קצת לא הוגן כשהמשפט "אז איך להתחיל עם בחורות? פשוט, אל תתחילו איתן."
        נכתב רק בגלל "מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שלא חסרים/ות לי פרטנריות/ים, ועם רובם/ן לא הייתי בדייט מעולם. הן/ם פשוט חברים/ות שלי, וכן, את חלקן/ם אני אוהבת, ועם חלקם/ן אני עושה מין."

        אני באמת מסרב לשחק את המשחק כי הוא מטופש בעיניי, אבל אני אפילו לא באיצטדיון אלא מחכה לבד לאוטובוס.

      3. אלון, זה לא העניין. הכוונה היא שכשאתה מדבר עם מישהי, אל תתחיל בלהבהיר לה שמה שאתה רוצה זה לשים בה את הפין שלך, אלא פשוט תדבר איתה ותראה אם בכלל מעניין לכם לדבר.

        אני לא יודע מה איתך, אבל אני מכיר מלא אנשים כל הזמן, וחלק מהן הן נשים. בעבודה, במפגשים חברתיים, במסיבות, בחנויות ספרים ועוד ועוד. אם המטרה של ההיכרות היא בסוף לייצר קשר, אז יש לה אופי מסויים, והאופי המסויים הזה הוא מה שמוביל אותנו למגעל סטס-שרון.

        כאילו, אני מבין שזה באמת עניין של מספרים, ואני מניח שאנשים מתחילים אם אנשים כי יש להם מספיק חברים, והם רוצים לחסוך לעצמם שיחה של רבע שעה אם היא לא תוביל אותם למטרה, שזה מישהו שיחמם להם את המיטה. זאת מעין הסתכלות כלכלית כזאת שפוגעת בכולנו.

  2. אני חושב שהבעיה העיקרית של כותבת השיטה היא שהיא ביססה את השיטה על מקרים של גברים שבאופן סדרתי לא הצליחו להשיג נשים.
    זה קצת אידיוטי כשחושבים על זה.
    בואו נמציא שיטה שתעזור לנשים למצוא זוגיות ונבסס אותה על סוג הגברים שבאופן רציף נכשלים שוב ושוב במערכות היחסים שלהם. כן, זה יעבוד.

  3. לא מצאתי את טור התגובה של שרון, אבל אני מכיר את הטיפוס ויודע על מישהו שקרא את הספר שלה והיה מרוצה ממנו. פעם זה עוד נראה לי רציני, עכשיו התרשמתי בעיקר מהרצון שלה לעשות כסף.

    סטס פרסם טור נוסף, באופן שקצת מזעזע לטעמי יש נקודות שהוא מסכים איתך.
    רוב מה שהוא רשם אלה שטויות לדעתי או דברים שנראים לי מובנים מאליו. לדעתי צריך לצאת לדייט שבאמת יהיה כיף ואם השותף לדייט באמת מוצא חן בעינייך (בגלל זה הסכמתם לצאת איתו) ומעניין לכם, הגיוני שהוא יימשך כמה שיהיה לכם כיף להמשיך אותו.
    הנושא של תשלום במסעדות מרתיע אותי. אמנם לא הייתי בדייט ראשון המון שנים ובקושי בדייטים (ורובם לא היו במסעדה בכלל והיו ממש מזעזעים, זה שהיה מעולה היה בארומה בכלל) אבל אני לא מבין למה אני צריך לשלם על הבחורה בדייט הראשון, כשנהיה זוג אני אשמח שנלך למסעדה ב 500 ש"ח על חשבוני, אבל כשאנחנו רק מכירים אחד את השנייה ויש סבירות גבוהה שלא נתראה יותר? זה רק מוזיל את ערכן של נשים בעיניי ש 14 ש"ח על קפה או 40 ש"ח על סלט (לא כולל טיפ) יכולים לקבוע האם אני אדם מוצלח.
    כן, לרוב האנשים שעובדים קשה בשביל הכסף נחמד שמשלמים עליהם, חבל שהם לא מבינים שרוב הפעמים זה מוזיל את הערך של עצמם.*

    קשה לי להבין את השיקולים שהביאו אותך למצב אחר, אבל אני שמח על ההחלטה הבוגרת וגם מקווה שלא תסבלי יותר מדייטים ראשונים.
    בכל אופן אני שמח שאת מעלה נושאים לסדר היום מנקודת מבט אובייקטיבית יחסית ובעיקר לא מטופשת ומונעת רייטינג. באמת רואים שאיכפת לך.

    אני עוד מנסה לחשוב מה אני חושב על הטור החדש של סטס ותגובה 2.

    *מדובר פה על אנשים שלא נמצאים בקשר חברותי או יומיומי שבו יש יחסי גומלין

    1. אף אני שמעתי מבחור שקרא את הספר שלה וטען שהוא מצוין. לכן בחרתי, על אף ספקנותי, לחכות ולהשאיל את הספר הנ"ל לפני שאתחיל לדבר על האגף לגברים, אם בכלל. בעיני, הראיון לכשלעצמו היה מספיק בכדי שאחליט שלא לקרוא בכלל את הספר לנשים, ועל אף שהמשכתי וקראתי באתר שלה, לא מצאתי דבר שיישנה את דעתי.
      על הכתבה הנוספת של סטס, ובכן, אני משערת שאקרא אותה כשאהיה יותר רגועה 🙂 אני עדיין מתלבטת לגביי ניסיון שליחת תגובה לטמקא בעצמי, אבל בינתיים אני בטוחה שיש מספיק נשים מגיבות בכל מקרה, ואני אוהבת את פלטפורמת הבלוג. שמחה שאתה עוקב ותודה על המחמאות 🙂
      באשר לסיבות שהביאו אותי לגישת ה"גבר משלם בדייטים": אני חייתי רוב חיי בחברה דתית בה לא דיברו הרבה על דייטים עם אנשים לא מוכרים (הו שנות העשרה העליזות), ואני זוכרת שבדייט הראשון שהיה לי אי פעם, זה לא היה לי כלל מובן ואפילו די מפתיע עניין התשלום. ידעתי שגבר עשוי לשלם, אבל לקחתי את זה כאות לכך שהוא רוצה להמשיך להיפגש, למשל (ואם הוא לא היה, לא הייתי לוקחת את זה כסימן נגדי). אני משערת שעם הזמן, כנראה בצבא כשהנושא היה דבר שהיה יותר שגור בסביבתי, המוסכמה החברתית הגיעה איכשהו גם אליי. כרגע הנושא הזה הוא כל כך בגדר ברור מאליו, שאני מכירה בחורות שמראש ייצאו למקום פשוט ככל האפשר על מנת שהן יוכלו להרגיש בנוח להזמין משהו. אני לא חושבת שזו בהכרח אשמתן של כל הבחורות שהתרגלו לזה, אני פשוט חושבת שאולי כדאי שנתרגל אחרת…

      1. הטורים האחרונים והמהממים ב ynet יחסים מתייחסים לנושא, כולל קצת של סטס ודיון האם גבר צריך לשלם או לא – יש מישהי שאומרת שככה הגבר מוכיח שהוא מעוניין. אבל אני לא שם עדיין.

  4. ג'ו אתה שם אותי 23 שלבים קדימה, אני לא מכיר אנשים כל הזמן או בכלל. בעבודה יש בעיקר גברים בני 45+ וקצת כל השאר שכוללים אישה בהיריון ושני גברים סקסיסטיים ודי טיפשים. מפגשים חברתיים יש לי בקושי ושם באופן גורף הרוב בזוגיות ואין אנשים חדשים להכיר. באופן כללי, לחלק גדול מהאנשים שאני מכיר יש כמויות גדולות של חברים קודמים שאיתם הם בוחרים לבצע את רוב האינטראקציות החברתיות. ניסיתי הרבה ליזום גם בעצמי, אבל יש הפרדה די גדולה ולמרות שהם מאוד רוצים ונהנים מחברתי, נדיר שאני מוזמן לפעילויות משותפות.
    במסיבות אני לא עובר סלקציה וזה פחות הקטע שלי. בחנויות הספרים לא ראיתי בשנה האחרונה לפחות אף אחת בטווח הגיל שלי, חוץ מהמוכרות.
    אני יודע שרוב האנשים שאני בקשר איתם חושבים שאני בן אדם מאוד מעניין, אבל עדיין לא הצלחתי להביא מישהי שלא הכרתי קודם לשיחה של יותר מדקה ושהעניין לא יהיה חד פעמי. גם כמה פעמים כשהייתי בשיחה סופר מעניינת עם מישהי שאני מכיר ושנינו התלהבנו מנושאים משותפים ומדברים ומדברים ורואים שכיף לה לדבר על זה, פתאום אחרי כמה דקות היא נזכרת שהיא רוצה לעשות משהו וזהו, לא נדבר יותר עד האירוע הבא שניפגש אם בכלל.
    יותר ויותר אנשים מדברים איתי רק כשהם צריכים ממני משהו, אבל במפגש חברתי ייהנו מהנוכחות שלי.
    חוץ מבחנות ספרים ששם אפשר לזהות אינטרס משותף, העניין של לעצור מישהו ברחוב על בסיס כלום, ללא היכרות משותפת ולהתחיל להכריח אותו ליזום שיחה כשהוא באמצע החיים לא מובן לי. איך רוב האנשים לא יתייחסו למשהו כזה כממש מטריד? איתי מעולם לא יזמו שיחות כאלה (נשים בנות 70+ זה נחשב?) ונדירות הסיטואציות בהן אני לא חושב שזה יטריד את האדם האחר שמאוד לחוץ באמצע החיים שלו.
    "אל תתחיל בלהבהיר לה שמה שאתה רוצה זה לשים בה את הפין שלך"? מי מגיע בכלל לקטע של שיחה? ולמה שאני אעשה דבר מזעזע כזה?

    1. "ג'ו אתה שם אותי 23 שלבים קדימה, אני לא מכיר אנשים כל הזמן או בכלל…"

      אוקי, אז *זאת* הבעיה, וזה מה שסטס יתקן אצלך. הוא פשוט יכריח אותך להכיר אנשים, ומתוך האנשים האלו מישהי כבר תחבב אותך. זה פשוט עניין של מספרים.

      אבל אי אפשר לפגוש אנשים בטלפתיה. לך תתנדב בגרניפיס, או במהפכה של אהבה. לך למאהל, ותחתוך סלט במטבח המשותף. לך לצעוד בשיח ג'ראח, או תתנדב באם תרצו. לך לאייקון, לכאמ"י, לכנס קומיקס, לחנויות משחקי לוח. צא מהבית! קישטה! למה אתה עוד קורא את התגובה הזאת?!

      ""אל תתחיל בלהבהיר לה שמה שאתה רוצה זה לשים בה את הפין שלך"? מי מגיע בכלל לקטע של שיחה? ולמה שאני אעשה דבר מזעזע כזה?"

      כשאתה אומר למישהי "תגידי, אבא שלך בא לפה הרבה? כי את ממש פרח!" או כל שילוב אחר של זה, אתה מבהיר לה שאתה רוצה לשים בה את הפין שלך. זה אמנם פחות וולגרי אבל לא פחות ברור. בכלל, כשהאינטאקציות שלך מוכוונות זוגיות, זה ברור למי שאתה מדבר איתה, וזה ממצב את השיח שלכם במקום מסויים. ואנחנו אומרים, חדל. דבר איתה כמו שהיית מדבר עם בחור ברחוב, או בתור בבנק. לא היית עושה את זה? תתחיל.

      1. אייקון? כאמ"י?
        פסטיבל קומיקס, אני משער שאני צריך להכיר קומיקס.

        גם אם להתחיל שיחה זו לא בעיה, להמשיך אותה זו הבעיה והצד השני לרוב לא ממשיך אותה אלא אם הוא נמצא במצב שלא יאפשר סיטואציה רומנטית (גבר, מישהי תפוסה, לסבית, ילדה בת 6)

  5. אה, ברור שגם מונוגמיה זה סבבה. אבל זה ברירת מחדל, אז את זה לא צריך להגיד. זה כמו להגיד שגם להיות סטרייט זה סבבה.

    א. יש המון, המון דברים שפרטנריות/ים עושים/ות ביחד. צאצאים זה רק אחד מהם, ואפילו לא כולם/ן עושות/ים אותו, ואפשר גם לעשות אותו בלי פרטנר/ית. אז למה השעון הביולוגי הוא יותר 'אמיתי' מלחץ משפחתי וממנשא לציצים? כי זה ביולוגיה אנד שיט, בניגוד לתפיסות חברתיות?

    ב. לא כתבתי 'להתעלם', כתבתי 'לסרב'. בכוונה. אנשים שרוצים להפריד בין שיח חברותי ל'זוגי' מוזמנים לעשות את זה, אני פשוט לא מבינה למה זה טוב, חוץ מאשר בשביל להעמיק את השורשים של משחק החיזור המעפן. זאת בדיוק האלטרנטיבה שאני מציעה. ראבק, זה כל כך קשה להתייחס למישהו בתור בנאדם ולא בתור פוטנציאל לזיווג? זה לא עניין של מזל או לא, זה צורת תקשורת. זה להתחיל לדבר עם חברים של חברים ועם זרים אקראיים בגלל שהם נראים לנו מעניינים ולא בגלל שאנחנו רוצים להשכיב אותם או לגדל את הצאצים שלהם. איך זה יותר עניין של מזל?

    אלון, גם אני לא באיצטדיון, וגם לא לידו. אני באנדרגראונד, על הגגות, במרפסות וחדרי מדרגות, בתוך הקירות ובין חצרות אחוריות. אני לא חושבת שזה שיש לי מלא פרטנרים/ות זה הופך את הגישה שלי לבלתי לגיטימית. יש לי מלא פרטנריות/ים *בגלל* הגישה שלי, לא להפך.
    הקטע של לשלם במסעדות קשור לזה שעדיין, גם היום, גבר ירוויח יותר מאישה שיש לה אותה השכלה, ניסיון והתאמה לתפקיד כמוהו, ואני בכלל לא מתחילה לדבר אפילו על נגישות של נשים להשכלה ולניסיון, ובטח שלא לפרוטקציות. ברירת המחדל של גבר שמשלם על דייט קשורה להנצחה של התפקיד שלו כמפרנס ושל התפקיד שלה כרחם מהלך ששותף כלים, למקרה שזה לא ברור עדיין.
    לעצור מישהו/י ברחוב בשביל לדבר זה באמת מטריד. אבל שיח שמכבד את מי שמולך ומתייחס אליו/ה כאישיות לפני שהיא/הוא פוטנציאל לזיווג, זה שיח שאפשר לאמץ גם במסגרות מוכוונות חיזור לחלוטין, כמו ברים, או אתרי הכרויות. ולא יודעת מה איתך, אבל מועדון שעושה סלקציות, כף רגלי לא תדרוך שם גם אם הם יבקשו נורא. זובי שהכסף שלי יממן הנצחה של מדיניות הפרד-ומשול במקרה הרע, וגזענות לשמה במקרה הממש ממש רע.

    1. הו! אני חושבת שהיו בינינו מעט אי הבנות. אני מיד אבהיר. זאת עקב העובדה שלאחרונה, אני דווקא נוטה לשמוע דעות "מונוגמיה זה לא סבבה" ונהייתי קצת רגישה לעניין… עמך הסליחה. מכאן אף נבעה אי ההבנה – אני בהחלט רוצה שאנשים יתייחסו לפוטנציאלים זוגיים כמו בני אדם. אני חשבתי שהתכוונת לטשטוש של המושג בני זוג מחברים, כלומר למשל בין boyfriend ל -friend. אני מבינה שטעיתי?
      ועדיין, מה שאת מציעה הוא לחלוטין נכון, אבל בסופו של דבר אנשים שמחפשים מערכות יחסים זוגיות לרוב לא מחפשים מערכות יחסים חבריות עם אותם פוטנציאליים זוגיים, ממגוון סיבות – לאו דווקא מפני שהם אינם רואים את אותם פוטנציאלים כבני אדם.

      לגבי נושא השעון הביולוגי – כן, בדיוק מכיוון שהוא ביולוגי. אפשר להתמודד מול לחץ ומול יחס פוגעני וחיפצון, אבל הרבה יותר קשה להתנגד לעובדות. אם גילי היה מבוגר יותר, אני, שרוצה ילדים ביולוגיים, כנראה לא הייתי מעוניינת לפתח קשר עם גבר שלא מעוניין להתחייב בזמן הקרוב. אני לא חושבת שזה שגוי, אני פשוט חושבת שזה שיקול שעשויים להתייחס אליו אנשים שאליהם זה נוגע. כאמור – אני מדברת רק על אנשים שאליהם זה רלוונטי, ורוצה להאמין שבהינתן אפשרויות כמו אלו שציינתי אף הם יחשבו על שלל האלטרנטיבות המוצעות, שאני בהחלט מודעת לקיומם. כל מה שאמרתי הוא שזה שיקול שבעייתי יותר לסרב לו (קבלי תיקון על ה"להתעלם" 🙂 )

      1. תגובה קצת מאוחרת אבל תסלחי לי על זה נכון?
        אני חושב שהבעיה האמיתית הופיעה בדיוק בתגובה שלך:
        "עדיין, מה שאת מציעה הוא לחלוטין נכון, אבל בסופו של דבר אנשים שמחפשים מערכות יחסים זוגיות לרוב לא מחפשים מערכות יחסים חבריות עם אותם פוטנציאליים זוגיים, ממגוון סיבות – לאו דווקא מפני שהם אינם רואים את אותם פוטנציאלים כבני אדם."

        וזוהי, למעשה, הבעיה. אם אדם מנסה להשיג מערכת יחסים זוגית עם אדם שהוא אינו מעוניין בו למערכת יחסים חברית – מה הוא אומר למעשה?
        אני מעוניין/ת בזוגיות. לא בך. אם את/ה היית מעניין/ת אותי – הייתי גם רוצה להיות חבר/ה שלך. אבל אני רוצה רק להיות בזוגיות. אני מעוניין/ת בסקס, או במשפחה, או ב'לא להיות לבד'. ואת/ה כלי להגשמה של כל זה. אנחנו בודקים את ההתאמה שלך למשרה פנויה. ואם את/ה לא מתאים/ה – אז תודה רבה. Don't call us, we'll call you.

        זה כמובן ביטוי קצת מוקצן – אבל זה מה שנאמר בעצם.
        הם אולי לא עושים את זה מפני שהם לא רואים את אותם פוטנציאלים כבני אדם, אבל הם בטח לא רואים אותם כיותר מ"פוטנציאלים".

        ואז המעבר מ"פוטנציאל" או "מועמד" ל"מטרה" או "שחקן" הוא מהיר וקל. כשאת/ה מועמד/ת למשרה – אז את/ה מרמה קצת בקורות חיים, אז אתה לוקח קורס מהיר באיך להציג את עצמך ואיך "לעבוד" על הצד השני, אז לקבל הרבה "מועמדים" זה עדיף מאשר למצוא אחד רציני.
        ואז את מקבלת סטאסים ושרונים שמלמדים אותך את כל סודות תחום כח האדם. איכס.

        ואם במקום – נתחיל לדבר עם אנשים בגלל שהם מעניינים? נתחבר (כמו שהגדרת יפה) אבל מהמילה "חבר"? ואם החברות הזו משתדרגת לזוגיות אז יש לנו כבר בסיס משותף של הערכה הדדית ועניין? אם נתחיל למצוא זוגיות בין האנשים שכבר אוהבים אותנו ונאמנים לנו ורוצים את טובתנו?
        זה סוג של סיכון כי אם זה נכשל אז אנחנו עלולים לאבד חבר/ה טוב/ה… אבל מערכות יחסים הן תמיד סוג של סיכון. ולפתוח את עצמך לאדם שכבר הוכיח את עצמו כחבר יכול להיות שפחות מסוכן מלפתוח את עצמך לאדם שכל מה שיש לו להציע לך זה משיכה מינית?

        1. אני חוששת שלא ציינתי משהו – גם אם אדם לא מעוניין בעוד חברים, זה לא אומר שחברות אינה דרישה מקדימה לזוגיות. אני חושבת שבסופו של דבר, אם אני מעוניינת במישהו בזוגיות זה כי יש לו תכונות שתואמות חברות – תחומי עניין משותפים, וכו וכו. אבל בעיני הדרישות מבן זוג הן *גבוהות* יותר מזו של חבר, לא נחותות מהן. זה לא אומר שאני, במקור, רוצה להיות "רק" חברה שלו מהסיבה הפשוטה שחברים, כמו זוגיות, דורשים השקעה מסוימת. יכולות להיות תקופות בחיי בהן העלותתועלת של ידידות בעייתיות בכל הנוגע להכרות מכוונת של ידידים חדשים – כי יש לי מספיק, כי אין לי זמן, כי אני רוצה להשקיע בדברים אחרים וכו וכו. לעומת זאת, באותן תקופות, בהחלט ייתכן ואני ארצה להשקיע בזוגיות – כי כמו שהדרישות משני בני הזוג גבוהות יותר, כך גם הצורך שזוגיות מספקת הוא אחר מבחינות מסוימות מהצורך שידידויות מספקות. באותה מידה, אם יש לי בן זוג, אני עדיין אשקיע בחברים שלי. אמנם ניסחתי את עצמי באופן מאוד… כלכלי, אולי. אבל אני מקווה שירדת לסוף דעתי 🙂 בסופו של דבר, בן זוג בעיני צריך להיות *גם* פוטנציאל חברי, ו*גם* פוטנציאל מיני, רומנטי וכו וכו.

    2. אני לא בטוח מה הגישה שלך.
      היא יותר קלילה משלי, זה בטוח, אבל אני משער שההזדמנויות נקרות אלייך יותר ויש סיבות שאנשים מוצאים אותך יותר אטרקטיבית.
      זה לא שאני מתנגד, פשוט אין לי כלום. הגעתי למצב שאני רוצה סתם רוצה לצאת לסרט או לשבת בויולה לקפה ואין לי עם מי.
      אתרי הכרויות אלה מקומות נוראיים למדי עם שקרים, זיופים ורצון של המפעיל להרוויח כסף, זה בדרך כלל מגיע לשאלת הפייסבוק ואז התעלמות כוללת.

      1. אני משערת שהתכוונת להגיב לזוהמה? השרשור כאן קצת בעייתי..
        בכל מקרה, אני מצאתי שחשוב שיהיו אנשים שאינם פוטנציאליים רומנטיים לצאת איתם כשרוצים. מערכת יחסים זוגית לא אמורה לכסות את כל צרכייך החברתיים… להיפך, לפעמים נחמד לצאת עם אנשים אחרים לסרט ולאו דווקא עם בןת הזוג.

        בכל אופן, אני לא חושבת שאני שונאת אתרי היכרויות כמוך… אישית, לי יצא להיות די הרבה זמן בOkCupid ועל אף שהדייטים שלי משם נעו בין לא משהו לזוועה מוחלטת, זה לפחות הרגיש כמו משהו שאני עושה בכיוון… ואישית שמתי לב שככל שאני עושה משהו בכיוון, אופציות מתחילות לצוץ. אולי זה כי פשוט שמתי לב אליהן טוב יותר. אני לא חושבת שנתקלתי כל כך בעניין השקרים שאתה מדבר עליו, אבל לצערי תחילת מערכות יחסים נוטה להיות קצת כמו ראיון עבודה – ובינינו, מי לגמרי פתוח וכנה בראיון עבודה? תמיד ננסה להיראות קצת יותר טוב ממה שאנחנו חושבים שאנחנו.

  6. קודם כל, הבלוג שלך נראה מבטיח – נוספת לRSS, ולמה אין RSS תגובות? 🙂

    ועכשיו לעניין עצמו –
    קודם כל, לדעתי כל הקונספט שכדי להשיג בן זוג את צריכה להיות "פרינסס" הוא פשוט מטומטם. בתור מישהי שבהחלט אפשר לקרוא לה "אמזונה", אני יכולה לגלות לך שגם לבחורות כמוני, תשומת לב גברית – לא חסר. לעזאזל – חבר שלי חשב שזה מדליק שניהלתי איתו שיחות בוטות על סקס אלטרנטיבי, הלכתי איתו מכות על בסיס דו שבועי ועשיתי שכיבות סמיכה על יד אחת לפני שהתחלנו לצאת. זה מה שהוא אהב בי. הוא גם ממש מעריך את זה שאני תומכת בעצמי כלכלית ויכולה לפנק אותו לפעמים, ודווקא סבבה לו שיש לי דעות חזקות על דברים. כנראה שאם הייתי פרינסס, היום הייתי מינוס חבר.

    אנחנו אנשים, אנחנו שונים ואנשים שונים נמשכים לאנשים שונים. אז מי שמעדיף שהנשים שהוא יוצא איתן יהיו פרחי לוטוס חינניים, כנראה לא יצא איתי. מי שמעדיפה גבר מאצ'ו, כנראה לא תצא עם הגברים שאוהבים אותי. זו כל התורה על רגל אחת.

    ולגבי עניין התשלום וגו' – מדובר במחוות שאנשים עושים אחד כלפי השני. מסורתית, יש חלוקה ברורה של מחוות שלכל צד מותר לעשות – גברים מצופים למחוות כלכליותג'נטלמניות, ונשים מצופות לבשל (או משהו).
    אז כן, נחמד לי שאנשים משלמים עלי לפעמים במסעדות ופותחים לי דלתות וקונים לי מתנות, וגם כיף לי להרעיף מהטוב הזה על אנשים אחרים – הדבר היחיד שאני לא מתחברת אליו זו החלוקה המסורתית של מה "מותר" לי לעשות עבור חבר שלי, ומה "מותר" לו לעשות עבורי. אז יוצא שיום אחד הוא משלם עלי, ויום אחר אני עליו. יום אחד הוא סוחב את השקית הכבדה, ויום אחר אני. יום אחד הוא פותח לי את הדלת, ויום אחר אני. יום אחד הוא מכין קפה, ויום אחר אני.
    בפגישות ראשונות – אותו דבר. כבר היו מקרים ששילמתי על הפרטנר שלי בפגישה ראשונה כי הרגשתי ג'נטלוומנית והבחור מצא חן בעיני, ואת יודעת מה? העולם המשיך להסתובב גם אחרי זה.

    1. מזדהה עם הילהנוגה. אני יוזמתית ולא ביישנית. כשאני רואה מישהו מעניין אני ניגשת לדבר איתו, אבל אני משתדלת שלא יהיו לי ציפיות מראש – אם הבנדם מעניין, וממשיך להיות מעניין אחרי השיחה, אולי ניפגש שוב. ואולי לא. ואולי נהיה רק ידידים. ואני עושה את זה גם עם נשים, אבל רק עם הגברים יש אפשרות שתתפתח זוגיות – ועם זאת, אני קודם מדברת איתם ואז מחליטה אם להזמין אותם להפגש שוב. ואם נפגשים שוב, זה לא חייב להיות "דייט". יצאתי כמה פעמים עם גברים מאתר היכרויות, ואחרי ארבע פעמים נמאס לי לשבת בבתי קפה ולנהל "ראיון עבודה" משעמם. ואז פגשתי מישהו במסיבת רחוב ויצאנו חודש וחצי, ולא ישבנו בבית קפה ולא פעם אחת במהלך התקופה הזאת. אני מניחה שמצאנו דברים אחרים לעשות ביחד – טיילנו, רקדנו, הסתובבנו בעיר, שוחחנו, בישלנו.
      אני לא אוהבת שמשלמים עלי בדייטן. זה ממש מטריד אותי, למרות שבדרך כלל אני לא מתעקשת כדי לא לעשות בלגן. במיוחד אם אני מרגישה שאני לא רוצה להפגש שוב – למה שישלם עלי? זה לא גורם לי להרגיש טוב, להפך, זה גורם לי להרגיש שאני מנצלת אותו, כי אני רואה שאין לזה עתיד והוא בכל זאת מוציא עלי כסף. הייתי מרגישה הרבה יותר נוח להפרד כידידים אם היינו משלמים כל אחד את חלקו. אני אוהבת מתנות ותשומת לב – אם אנחנו כבר יחד – אבל אני אוהבת מאוד גם לתת.
      הנקודה שלי היא אולי שכשמכירים מישהו שמתחברים אליו באמת, צריך פחות מבחני קבלה. זה פשוט זורם ונעים ורוצים להפגש שוב. מי שחי עם אהבה ותשוקה לחיים ונהנה ממה שהוא עושה, אנשים יאהבו את האהבה שלו לחיים – והוא ימצא בן זוג שאוהב את אותם הדברים ונהנה לעשות אותם יחד. וזה בכלל לא משנה מה זה יהיה – יש מי שאוהב אמזונות ויש מי שאוהב נסיכות. מה שחשוב הוא להיות שלם עם מי שאתה, לעשות מה שאתה רוצה לעשות באמונה שלמה ולא לחשוש ולהסתגר ולפקפק בעצמך. כי אם כל אחד יעשה מה שטוב לו באמת, גם יהיה לו טוב בלי קשר לאנשים אחרים, וגם ימצא בקלות יותר מישהו נוסף שאותו דבר עושה לו טוב, והם יוכלו לחלוק בזה.
      זה לא בהכרח אומר שכל קשר יהיה מושלם וימשך לנצח, אבל כדי להמנע ממצב כמו שהדר תיארה שיש לבחורה קשר והיא לא יודעת מה לעשות איתו, חשוב לדעת מה בכלל רוצים בקשר (נגיד: שיתוף, אהבה, כיף), מה רוצים לחלוק עם בן זוג ומה לא, ואם בכלל אנחנו רוצים את זה באמת או רק כי "הגיע הזמן" וכי סבתא אמרה שצריך.

  7. אני מסכים לרוב מה שאת אומרת. ברור שהדרישות מבן זוג הן גבוהות יותר. עם זאת – כשאת (או אני או כל אדם) ניגשת לאדם בידיעה שאת מחפשת בן/ת זוג, או כשניגשים אלייך במטרה ברורה של "להתחיל" איתך – זה משדר משהו ואנחנו קולטים טוב. "אם את/ה לא מוכן להכנס לזוגיות, מיטה, מערכת יחסים ארוכת טווח – אז אני לא מעוניין/ת להכיר איתך" מכניס אותנו למצב פעולה שבה אנחנו מנסים לזייף, לעבוד על המערכת. זה אפילו לא לגמרי מודע. אנחנו פועלים כדי להמנע מדחייה שהולכת להגיע אם לא נציג פוטנציאל זוגי/מיני. כל הקורסים והסדנאות האלה פועלים בגלל הצורך הזה לזייף כדי לא להדחות. ברור לך ולי שבן/ת זוג צריך/ה להיות חבר/ה בראש ובראשונה – אבל לצערי זה לא ברור להרבה אנשים אחרים. כמה פעמים שמעת את הבחור מתלונן שהוא "נכנס למשבצת של חבר טוב ועכשיו לא יכול לפתוח איתה זוגיות"? ולהפך.
    הבעייתיות של "יש לי כח להשקיע בך אם תהיי/ה בן/ת זוג אבל לא אם לא" מחלחלת מאוד מהר ומשנה את ההיכרות למשחק של מניפולטיביות "אני אשכנע אותה שהיא רוצה בזוגיות איתי בלי לחשוף שאני רוצה זוגיות איתה. ככה היא תשאר מעוניינת ולי יהיו אופציות לבחור" כי אם לא נשכנע אותם שהם רוצים איתנו זוגיות – הם לא ישארו להכיר אותנו בכלל.
    אני חושב שכשאנחנו ניגשים להכיר מישהו – אסור לבוא עם הגדרת תפקיד מראש. נכון, זה אומר שיכול להיות שתמצאי חבר שלא חשבת שיש לך אנרגיה להחזיק. אבל יכול להיות שזה יתפתח בעתיד ובמקרה הכי גרוע – פגשת בן אדם מעניין. אם שידרת לו מראש שהתפקיד היחידי שאליו הוא עשוי להיות מלוהק זה בן-זוג – הוא יתנהג בהתאם ובמקום להיות עצמו, ינסה להיות מי ומה שאת מחפשת. וכאן מתחילות כל הצרות.

    1. במקרה של תגובות אליי שרשור זה פחות בעייתי כי אני רואה הכל מלמעלה… מוהאהא! 🙂 אני מסכימה עם מה שאתה אומר. כאמור, אין לי הרבה פתרונות. במבט ראשון חשבתי לעצמי "אבל גם להעמיד פנים שרוצים רק חברות ולא זוגיות זה סוג של זיוף!". אולי מה שצריך לעשות זה לבוא בראש יותר פתוח. אני, כפי הנראה, לא ממש מסוגלת לעשות את זה – אני לא ממש אדם "זורם" ובאופן כללי די נוירוטית, ואני בספק שאני אוכל להיות יותר קלילה בדברים האלו. אולי זו הבעיה, בעצם? מצד שני, האם זה לא יתרון בלהיות ברור לגבי מה מחפשים? אגב, אני לא כזה מאמינה בעניין המשבצת החברית שאי אפשר לצאת ממנה. כלומר, כן, יש אנשים במשבצת החברית שלי שלא הייתי יוצאת איתם. אבל זה לא בגלל שהם חברים שלי, זה בגלל מגוון סיבות אחרות.

      1. זה זיוף אם באמת רוצים "רק" חברות. זה זיוף אם רוצים "רק" זוגיות. זה לא זיוף אם באמת באים בגישה של " את/ה בן/ת אדם מעניין/ת ואני אשמח להכיר אותך. אם יצא מזה חברות או זוגיות או כלום – בוא/י נראה!"
        זה אכן ראש פתוח יותר ולא כולם מצליחים לשמור עליו. אני לא יודע אם זו "בעיה" או לא. אני רק מציין שלדעתי זה הפתח לסטאסים ושרונים. כאן הם מוצאים את הקורבנות שלהם. כאן זה עובד.
        יש יתרון בלהיות ברור במה מחפשים – יש חיסרון בלהחליט מראש מה מחפשים. כמו האדם שחיפש כסף ולכן פיספס את היהלום. אם נותנים לבן אדם הזדמנות להיות עצמו בלי להאלץ לעבור מבחני התאמה וקבלה – מקבלים אדם יותר כנה, אמיתי ואמין. לא עדיף?
        אני שמח שאת לא מאמינה בעניין המשבצת (דבר נורא, מנסיון) אבל אי אפשר להכחיש שהוא עניין קיים באוכלוסיה הכללית ושניתן להסיק מקיומו מסקנות לגבי הגישה של חברים ודייטינג. ספיציפית: שרוב האוכלוסיה לא מערבבת. וחבל לדעתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *