אקדמאים? לא בבית ספרינו.

בפעם הראשונה שאמא שלי הלכה לאסיפת הורים בחטיבת הביניים שלי, היא חזרה וסיפרה לי שהצוות הדגיש כמה הם מתייחסים לתלמידים מתקשים. היא סיפרה לי שהיא שאלה אותם אז "מה בנוגע לתלמידים המצטיינים?", ואני רציתי למות מבושה. כמה שנים מאוחר יותר התחלתי להדריך תלמידים מחוננים והבנתי כמה, בעצם, חשובה השאלה הזאת. לתלמידים מתקשים כמובן שחשוב וראוי לסייע, אך עבור תלמיד מחונן, חוויית הלימודים היא משעממת במקרה הטוב ובעייתית והלאה במקרה הרע, והתעלמות מהנושא היא בעייתית גם כן.

למזלינו, ישנן תוכניות שונות עבור תלמידים מחוננים ומצטיינים. השנים עברו, וחלק מהילדים שהדרכתי אז הצטרפו לפרוייקט מתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן, סיימו בגרות ברמה של חמש יחידות בכיתה י', וחלקם המשיכו בתוכנית הנ"ל ועובדים על תואר ראשון במתמטיקה. אחרים התחילו ללמוד באוניברסיטה באופן עצמאי. כמה מהם לומדים בבית ספר מסוים בשרון שלא אזכיר את שמו, והיום בבוקר, שבוע לאחר פתיחת שנת הלימודים, הם קיבלו מכתב שקובע שעליהם לבחור בקורסים אשר מתקיימים מעבר לשעות המערכת הרגילה ולנסות להיעדר מהלימודים הפורמליים מעט ככל האפשר. בעל פה, כך סיפר לי אחד התלמידים, נאמר להם שאסור להם להפסיד ולו שיעור בודד באופן קבוע. עבור כמה מהם ההשפעה היא רחבה אף יותר מחוסר היכולת לקחת קורסים השנה – שכן אם לא יעמדו במכסה של 50% מהנקודות לתואר ראשון לפני תאריך הגיוס שלהם, הם ייאלצו להפסיק את לימודיהם למשך כל שירותם הצבאי ללא אפשרות של דחיית שירות למטרת סיום התואר. חשוב לציין שהמהלך נעשה ללא תיאום מראש וללא התחשבות, למשל, בתלמידי כיתות י"ב שכבר לומדים לתואר שנה ואף יותר.

אוניברסיטת תל אביב. לא על חשבון נוכחות בלימודים הפורמליים. (התמונה מוויקיפדיה)

כבר לפני שנתיים הופיעה הכתבה הזאת, שמציגה את הסטודנטית הכי צעירה בארץ דאז, שהייתה בת 15. בכתבה היא מספרת שהכשילו אותה בשיעורים עקב העדרויות, למרות ציוניה הגבוהים. לאף אחד, כך נראה, לא אכפת היה שהיא נעדרת מהם כדי להצטיין בטכניון. בכתבה מצוין שהיא הרגישה תחומה ומוגבלת בלימודים הרגילים, וכשהתקבלה לתוכנית המצטיינים של הטכניון פשוט עזבה אותם. עכשיו זה מגיע לשיא חדש בו לימודים אקדמאיים בנוסף ללימודים "רגילים" הם למעשה אסורים – שכן מעטים מאוד הקורסים המתאימים למערכת השעות של התיכונים.

נשאלת השאלה, מה יעשו אותם תלמידים שנקלעו למצב הבעייתי הזה.

ש', תלמיד כיתה י"ב שלומד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לא מתרגש. "בחרתי את הקורסים תוך התחשבות במערכת, אבל אסור לי לקחת שום דבר שעולה על ביה"ס. בסופו של דבר בחרתי שלושה קורסים שההשפעה הסופית שלהם היא שאני מפסיד שיעור אחד שאני יכול להשלים די בקלות, וכמה דקות של הסטוריה". הוא אינו חושש מכך שלא יגישו אותו לבגרויות – הוא חושד שבית הספר לא ירצה לסכן את אחוזי ההגשה לבגרות הגבוהים שלו.

אצל ד' לעומת זאת המצב קצת יותר בעייתי – הוא עושה תואר דו-חוגי במתמטיקה ופיזיקה, ומתכנן, אם כל האפשרויות האחרות ייחסמו עבורו, לעבור למסגרת אקסטרנית. במקרה שלו, מדובר בשעות רבות של היעדרות מבית הספר ולכן הוא אומר שדווקא לא היה מתרעם אם לא היו מאשרים ספציפית לו להחסיר לימודים ואומר שגם במקרה כזה היה שוקל לעבור למסגרת אקסטרנית "לי זה הורס שנה וחצי של עבודה קשה יותר, אבל הייתי מבין אם לי, באופן לא גורף, לא היו מאשרים את ההעדרויות" הוא מסביר, "האחרים מפסידים שעתיים אזרחות ושעה ספורט בסה"כ וזה הורס להם שנה וחצי של עבודה קשה כי הם במסלול בו הם צריכים להשלים חצי תואר לפני צבא בשביל דחיית שירות"

בניין המחלקות למתמטיקה ולמדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן. חכה ארבע שנים ותחזור. (התמונה מוויקיפדיה)

בניסיון להבין טוב יותר את ההשלכות השונות של לימודים לתואר ראשון, בשילוב עם הלימודים בתיכון, דיברתי עם נ', בן 24, שנמצא עכשיו באמצע תואר שני במתמטיקה. גם הוא התחיל את התואר לפני הצבא. בנושא החיסור מהלימודים הוא אמר:

"בואי נתחיל מהשורה התחתונה: ממוצע הבגרויות שלי מאוד גבוה. לא הרגשתי שאני לא מחובר לשיעורים. הייתי צריך לעבוד קצת בשביל להשלים את החומר, אבל הסתדרתי עם זה לגמרי ובאופן עקרוני ברור לי שלמדתי באוניברסיטה הרבה יותר מאשר שהייתי יכול ללמוד בתיכון, והדברים שלמדתי שם היו הרבה יותר חשובים. רוב האנשים שמתחילים ללמוד באוניברסיטה בגיל צעיר ממילא לא מפיקים שום דבר מהלימודים בתיכון, ורוב האנשים הבאמת מוכשרים מתחילים ללמוד בגיל מוקדם. לשים להם מקלות בגלגלים זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. לשיעורי פיזיקה, למשל, בקושי הופעתי. קיבלתי 98 בבגרות, ואני לא מרגיש שחסר לי איזה ידע מהותי"

נ' דווקא לא הגיע למכסה הדרושה על מנת לקבל דחיית שירות. כששאלתי אותו האם הדבר פגע בתואר שלו, הוא ענה "זה בטוח לא עזר. זה מוציא אותך מהרצף של הלימודים ואז להיכנס לזה מחדש זה קשה. אין לי ספק שהייתי מתמטיקאי יותר טוב לפני שהתגייסתי מאשר אחרי". למעשה, לאלו מהתלמידים שבנו על דחיית השירות הזאת ועמלו שנה ויותר על צבירת הנקודות הדרושות, אפשר לומר שהחוק החדש מקפיא את התואר בשלוש עד ארבע שנים.

החלטת בית הספר תמוהה בעיניי. האם מדובר בדרך לצמצם מלגות של אגף המחוננים של משרד החינוך? חוסר רצון להתמודד עם חוסר הסדירויות שתלמידים אלו גורמים במערכת, או חוסר רצון להפגין יחס מיוחד, לבחון מקרים בודדים? אין לדעת. בפועל נראה שקיים סיכוי שבמידה והדבר אכן ייאכף, תלמידים מצטיינים פשוט יעזבו את בית הספר, בין אם לבית ספר אחר או למסגרת אקסטרנית. כלומר, בית הספר, במודע או שלא במודע, מעודד תלמידים מצטיינים לעזוב את שורותיו. זה אבסורדי בעיניי. בינתיים אמנם מדובר בבית ספר אחד ככל שידוע לי, אבל אחד התלמידים ציין שטענו בפניהם שמדובר בהוראה שמגיעה ממשרד החינוך עצמו והבשורה עתידה להגיע גם לבתי ספר אחרים. בבית הספר הנ"ל אמנם יש פעילויות ומסגרות נוספות לתלמידים מחוננים, אך בבתי ספר אחרים ייתכן ומהלך כזה פשוט יכבול את התלמידים למסגרת בית ספרית סטנדרטית, לא מאתגרת ולא מתאימה כלל לצרכיהם. נראה שהגישה הרווחת במערכת החינוך היא להציב במערכת חסם תחתון להישגים ולשאוף לכך שכל התלמידים יעברו אותו. נדיר הרבה יותר לשמוע על דרכי סיוע לאותם ילדים שהחסם ההוא הרחק הרחק מאחוריהם. אני יכולה רק לקוות שהתופעה דווקא לא תתפשט הלאה, ושהתלמידים האלו ימצאו, בעצמם לצערי, דרכים להתמודד עם רוע הגזרה.

נ.ב

כפי שאולי שמתם לב יש לוגו חביב וחדש לבלוג. תודה רבה לנורית קרני על האיור. צבעתי בצבעים עליזים. משהו צריך להיות שמח גם כשהפוסטים לא כל כך…

22 תגובות בנושא “אקדמאים? לא בבית ספרינו.”

  1. אני לא בטוח שאני מסכים איתך.
    נכון, זה מבאס לגמרי שאי אפשר ללכת לאוניברסיטה במקום לבית הספר, וזה באמת לא בסדר שמודיעים על דברים כאלה מהיום להיום, אבל עם העיקרון שעומד בבסיס ההחלטה הזו אני מסכים לגמרי: הילד נמצא בתיכון, לא באוניברסיטה.
    אז נכון, חומר הלימודים בבית הספר משמים.
    נכון, הילד שלומד באוניברסיטה יכול לפהק את דרכו לבגרות מעולה.
    נכון, זה לא שהילד עצלן – להיפך, הוא משקיע יותר.
    ועדיין – אוניברסיטה אינה בית ספר משודרג. באוניברסיטה מתמחים בתחום צר שהופך להיות כל העולם, בבית הספר המסגרת, ולא התוכן, היא העיקר. זה לא עניין של "לרכוש מיומנויות לימוד", זה (אמור להיות) עניין של חינוך, של מסגרת, של קבלת העובדה שלכל מסגרת יש את הכללים שלה ואת ההגבלות שלה. בגרות של חמש יחידות, ברוב המקצועות, היא סיפור של שלושה חודשי למידה, לא של שלוש שנות תיכון, ולהסתכל על השורה התחתונה זה להסתכל על הדבר הלא נכון.

    הפתרון לילד שרוצה ומסוגל ללמוד באוניברסיטה? ללכת למסלול אקסטרני, או להגיע להסדר עם המסגרת העיקרית שלו (בית הספר).

    מעבר לזה, כתלמיד לספרות אני רוצה להצביע על התרשמות כללית שיש לי – רוב מוחלט של הילדים האלה לומדים מתמטיקה, פיזיקה, מחשבים – תחומים "ריאליים". לא שיש משהו רע בזה, אבל אם ניקח אותי בתור מקרה מבחן (לא, לא למדתי באוניברסיטה במהלך התיכון) – בתיכון הייתי ממוקד בתחום הריאלי. במגמת מחשבים הכל היה קל וברור, ובמגמת ספרות, אליה הלכתי בגלל המורה ולא בגלל החומר, ירקתי דם וקיבלתי ציונים מגוחכים (33? באמת??). כשניסיתי להתקבל לעתודה היה לי ברור שאני רוצה ללמוד מחשבים, ורק מחשבים. למזלי, לא התקבלתי.
    למה למזלי? לא רק בגלל השיעבוד לצבא. המזל הגדול שלי היה שהספקתי להתבגר קצת במהלך הצבא ולהבין שאני רוצה ללמוד גם בשביל עצמי ולא רק בשביל העתיד המקצועי. בסוף הצבא נרשמתי ללימודי מחשבים וספרות, ולא רק למחשבים. במהלך הלימודים שלי שמתי לב להבדל משמעותי בין האנשים שלומדים רק בגבעת רם לבין אלה שלמדו בהר הצופים: בממוצע, אלו מהר הצופים היו אנשי שיחה מעניינים יותר עם השכלה רחבה יותר ועם יכולת טובה יותר לשנות מסגרות חשיבה. בגבעת רם שיחה היא תמיד מתמטית, בינארית, עם נכון ולא נכון. זה נהדר כשמתעסקים במקצוע מתמטי, זה פחות מוצלח כשמנסים להתקיל מערכות לא מתמטיות (החל מספרים וכלה באנשים).

    לכן, מעבר לכל ההערצה שיש לי למסגרות פורמליות ולחשיבות שאני רואה בקונפורמיות על פני אינדיבידואליות בכל מחיר, יש גם הצדקה בעיני לכפיית התיכון על התלמיד – לפעמים הדבר הנכון לעשות הוא לתת לילד להתבגר. בגילאי 15-16 הילד יודע לחשוב, אבל בדרך כלל לא יודע להקשיב. להינעל בתוך מסגרת (ותואר נותן הגדרה עצמית חזקה) בגיל הזה זה לא תמיד חכם. מה גם שיש יתרון גם למעבר המסגרת בגיל המתאים. חוויית הלימוד באוניברסיטה אחרי צבא שונה לגמרי מאוניברסיטה במהלך התיכון (ולבי לאותם עתודאים).

    לסיום, עוד נקודה אחת: לדעתי, כל ילד שלומד באוניברסיטה הוא נקודה לגנות המערכת. התיכון צריך לדעת להתמודד גם עם ילדים מחוננים, ולא על ידי הוצאתם למערכת זרה. כאן, לדעתי, נמצאת הבעיה הגדולה.

    1. מה שאתה אומר היה יותר מובן, אם ההנחה שהתיכונים כיום משמשים כמסגרת ולא ככלי להגשה לבגרויות הייתה הנחה נכונה. אבל כיום, זו רוב המטרה של תיכונים, ותלמיד שיפספס 95% מהשיעורים שלו, שהם פשוט לעיסה איטית ומייגעת של חומר לבגרות, לא באמת יפסיד כלום.

      יותר מזה – בסוף התיכון, רוב השעות במערכת מוקדשות לדברים שלילד שלומד באוניברסיטה אין שום צורך בהם (אנגלית, מתמטיקה ומגמות בחירה) – למה הוא צריך להגיע לאלה? בשביל גיבוש עם כיתה שאין לו כמעט שום דבר במשותף עם האחרים בה?

      1. אני מסכים כמעט לגמרי.
        נכון, המצב בתיכונים רחוק מלהיות אידיאלי, או אפילו נסבל. אז מה?
        יש בעיה עם התיכונים, והבעיה היא שמתייחסים אליהם כאל מפעל ציונים לבגרות. האם לתת למישהו פטור מהתיכון כי הוא יכול להשיג תעודה "יותר שווה" מקדם אותי איכשהו לקראת פתרון של הבעיה הזו? להיפך. זה חלק מהבעיה. השאיפה שלי בעניינים כאלה היא שאם תתייחס למשהו כאילו הוא מתפקד כמו שצריך, הוא יתחיל לתפקד כמו שצריך. זה כמובן לא בא במקום צעדי תיקון כאל ה או אחרים, אבל זה הצעד הראשון – אתה רוצה שבית ספר יהיה "מפעל חינוכי" ולא מפעל לציונים? (אני כן) אם לא תתחיל להתנהג אליו כאל כזה, לא תצליח לתקן אותו.

        מכאן גם נובעת התגובה שלי לשאר דבריך – "אין צורך"? הצורך קיים בשתי רמות: הראשונה היא חלק מקידוש המסגרת שאני דוגל בו. התלמיד נמצא כדי להיות חלק מהמערכת. אם הוא נדרש לשיעורי מתמטיקה, סימן שהוא צריך אותם. (כמובן, מהצד השני יש לי גם ציפיה מבית הספר שיבנה מערכת דרישות הגיונית בה מכלול השיעורים מצטרף לכדי "חינוך"). הצד השני של הצורך הוא הרצון שלי ליצור איזה רף מינימלי של ידע. אני רוצה שכל אזרח בישראל ידע חשבון וטיפה גיאומטריה, שיהיה לו אוצר מילים בסיסי באנגלית ושיכיר את ש"י עגנון. הצורך בידע הזה לא קשור לשאלת היותו שימושי או לא, הוא חלק ממה שמגדיר את החברה בארץ.

        אגב, בשביל גיבוש עם אנשים שאין לך איתם שום דבר במשותף לא צריך בית ספר, בשביל זה יש צבא.

    2. התיכון של היום לא יכול לספק את הצרכים של כולם. אם הוא היה מצליח לגרות אינטלקטואלית את כולם אז הכל היה בסדר, כל אחד היה עובד ברמה שלו. כרגע אין אפשרות כזו, וגם מונעים מכאלה שרוצים להתפתח למצות את היכולות שלהם, שזה חטא חמור בעיני.

      תואר בזמן תיכון זה לא הדבר שיקבע לילד את החיים. הוא יכול לעשות תואר ראשון בפיזיקה ואחרי צבא לעשות תואר בספרות, שום דבר לא מונע בעדו, להפך- מקומו מובטח בגלל שהוא כבר התקבל לאוניברסיטה והוא לא צריך להשקיע עוד זמן בפיסכומטרי ותיקון בגרויות.

      1. אוקי, והתיכון של מחר? כי החלטות של היום משפיעות עליו.
        חוץ מזה – אז מה? למה התיכון צריך "לגרות אינטלקטואלית"? אתה חכם יותר מרוב האנשים בסביבתך, תתרגל. זה לא ישתנה בקרוב ואתה צריך ללמוד להתאים את עצמך לקצב של כולם ולמצוא מקומות בהם הוא כן יכול למצוא אתגרים אינטלקטואליים. יש חוגים, יש אוניברסיטה פתוחה, יש בתי ספר טובים יותר. התפתחות אישית ומיצוי עצמי, למקרה שלא אמרתי את זה קודם, חשובים בעיני הרבה פחות מאשר השתלבות טובה ונכונה בתוך החברה.

        לגבי הטענה שתואר לא קובע את החיים, זה נכון תיאורטית בלבד. בפועל, מסלול החיים הצפוי של אנשים בארץ הוא יסודי-תיכון-צבא-אוניברסיטה-עבודה. התמריץ למי שסיים תואר אחד להתחיל תואר בתחום אחר לחלוטין הוא קטן, במיוחד אם התואר הראשון הוא כזה שמאפשר לך למצוא עבודה והתואר השני לא. כשאתה מתחיל אוניברסיטה אחרי צבא (או אפילו בעתודה) מאוד קל לך ללמוד דברים נוספים, כי אתה כבר באוניברסיטה. אחרי שסיימת תואר לפני צבא, לחזור לאוניברסיטה זה ניג'וס ולא תעשה את זה בלי סיבה טובה.

      2. אם אני מבין נכון אז אתה טוען ששהייה בתיכון היא המסגרת שתאפשר השתלבות בחברה. אני חושב שיכול להיות שעבור תלמידים מסוימים זה לא כך, ואפילו להפך.

        לדעתי יש יתרון בלתת למישהו מה שהוא רוצה (גם אם זה כולל בעיות מסוימות), את עניין ההשתלבות בחברה הוא ידע למצות כשהוא יבחר בכך. זה תקף במיוחד לדעתי בחברה בה אחוז מאוד גדול מהאנשים הולכים לשירות צבאי.

      3. ניב, אתה מבין את זה לא נכון.
        הטענה שלי היא פשוטה – ערכו של בית הספר נובע מכך שהוא החברה בתוכה נדרש התלמיד להשתלב בגילאים הרלוונטיים.
        לא כי "ככה אתה לומד להשתלב", אלא כי ככה אתה משתלב. בכל שלב בחיים יש לך תפקיד שהחברה מצפה ממך למלא, בגילאי 6 עד 18 התפקיד הזה הוא "תלמיד תיכון".
        תמיד יש יתרון בלתת למישהו מה שהוא רוצה. בתור התחלה, זה קל יותר. השאלה היא שאלה ערכית – האם אני רוצה לשבור את המסגרת כדי להכיל את הגאונים שהמסגרת צפופה להם, או שאני דורש מאותם גאונים למצוא את הדרך בה הם יכולים להמשיך ולהתפתח בתוך המסגרת.
        לדעתי, יש בעיה לא קטנה בלומר "טוב, בסדר, אל תגיע לשיעורים ותשלים לבד את החומר", גם אם התלמיד לומד במסגרת אחרת. בסופו של יום, השאלה היא "מה תפקידו של בית הספר?" אם תפקידו הוא להקנות ידע, עדיף לסגור את הבאסטה ולשלוח את הילדים המתאימים לאוניברסיטה (או אפילו למכללה). ההנחה שלי היא שלבית הספר יש תפקיד חינוכי כזה או אחר ולכן אוניברסיטה אינה תחליף ללימודים, וכל עוד תלמיד נמצא בבית הספר (ולא עבר, נניח, למוסד אקסטרני כזה או אחר) הוא צריך לעמוד בחובות המוסד לפני שהוא מתפנה לתחביביו השונים (ע"ע אוניברסיטה).

    3. עמית,
      כבר בתגובה הראשונה שלך הבנתי שאנחנו כנראה מסכימים על הרבה דברים. אם בית הספר היה אכן בעל ערך מוסף ואו מטרה כלשהי מעבר להגשה לבגרות, בהחלט ייתכן והיית צודק גם במסקנתך לגבי אישור מהיעדרויות. אגב, אני בספק, רק מאוד, ששעתיים שבועיות הן אכן כל כך קריטיות למהלך לימודים שלם, אבל בוא נעזוב את זה לרגע.
      המצב כיום הוא רחוק מאידאלי. השאלה היא מה משנים קודם – את המצב, או את מה שלתלמידים עושים, בין השאר, כדי להתמודד איתו. כרגע, מה שהמהלך הזה עושה הוא לזרוק שנים של עבודה קשה לפח ולתקוע תלמידים במסגרת לא מתאימה, ללא שום ערך מוסף, ואני חושבת שתסכים איתי בנוגע לזה לפחות במידת מה. ראוי היה לשנות את אותה המסגרת קודם. באם אנשי משרד החינוך החליטו שיש להרוג את החולה לפני הניתוח, היה ראוי לפחות לתת להם את טפסי החתימה ואת ההזהרות מראש – למשל, להתחיל רק עם תלמידים שמתחילים תיכון השנה, ולתת לאותם אלו שכבר החלו בצבירת נקודות לסיים את לימודיהם באותם תנאים להם התרגלו עד כה.
      בנוגע למה שאמרת על תארים וידע לגבי עתיד מקצועי – כבר כאן הבאתי סטודנט ממדעי הרוח. אני מכירה עוד כמה, ביניהם, למשל, תלמידה שלמדה בכלל פילוסופיה. באמת שלא חסר. מה גם שמה שנאמר כאן נכון – תואר ראשון לפני הצבא לא חותם את עתידו של נער. לכל הפחות, הוא יוכל לעשות תואר אחר אחרי הצבא, בדיוק כמו שאר הסטודנטים שמתחילים תואר ראשון אחרי צבא. הנקודה של "לא יחזרו לאוניברסיטה בלי סיבה טובה" – ובכן, אם הם רוצים ללמוד מקצוע אחר, זו סיבה די טובה. אם הם לא, הרי מלכתחילה אין להם סיבה לעשות עוד תואר וזה שהם עשו אותו מוקדם רק הועיל להם.

      אתה חוזר ומדבר על קדושתו של המוסד, ועל חשיבות המסגרת. כל זה טוב ויפה, אבל מסגרת נוקשה מדי היא בעייתית, נקודה. אנחנו לא מדברים כאן על היעדרות של שעות רבות באופן לא צפוי ועל היעדר ידע. אנחנו מדברים כאן על שעות לא מאוד רבות, קלות להשלמה (כך שנושא רף הידע לא נפגע, מה גם שבעיניי כיום הוא בקושי קיים, אבל שיהיה), בתנאים שהיו עד כה כדי לטפח תלמידים שיכולים לעמוד בכך.

      "המסגרת" כפי שאתה קורה לה, רוצה את הילדים האלה. הם עושים לה רק טוב ברזומה. אבך במקום שהם ישארו בתיכון, הם פשוט יאלצו לעבור למסגרות אחרות – יקרות בהרבה, אגב – או לכבול את עצמם אינטלקטואלית. אלו הם האופציות, כיום. וחבל.

      1. קודם כל, מה שמיכאל אמר.

        יש נקודה אחת בה התלבטתי קשות, והיא הטענה שלך לגבי "איך זה יכול להיות שמשנים להם את התוכנית בהפתעה??"
        אני חושב שגם אם ההתנהלות הזו לא נחמדה, זה לא אומר שהיא לא בסדר. לדרוש מתלמידים לצמצם למינימום את ההיעדרות שלהם נשמע לי סוג של מובן מאליו, וגם הדרישה "אל תפספסו אפילו שיעור אחד" היא לגיטימית כשאת זוכרת שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ואם יש קורס חובה שמתקיים רק על לימודים אפשר תמיד לבוא ולדבר עם המנהל כדי לקבל אישור חריג.

        הזכרת שזה "כולה שעתיים", ואני תוהה לעצמי – איך זה יכול להיות? אז נכון, לא כולם לומדים בבית ספר עם לימודים מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל אלא אם בית הספר נמצא במרחק חמש דקות הליכה מהאוניברסיטה רק ההתנהלות של לצאת מבית הספר-להגיע לאוניברסיטה-לחזור שורפת לפחות שעה וזה בלי שכללנו את השיעורים עצמם.
        אבל נניח לזה לרגע (ונניח גם לפרצה ש"אם שעתיים, אז למה לא ארבע?") יש בשעתיים האלה עוד משהו מעבר לשעתיים עצמן. הן הופכות את יום הלימודים ההוא ליום שבור, יום שהרבה יותר קל לתלמיד לומר לעצמו "אז לא נורא אם לא אגיע היום, זה גם ככה כולה שעתיים היסטוריה ושעה חינוך לפני שאני הולך לאוניברסיטה, ויורד גשם". בהינתן שגם ככה רוב אלה שיכולים להגיע לתוכנית אקדמית מרגישים תחושת זלזול כזו או אחרת בבית הספר (כי מה לעשות, הם כבר טועמים מ"השלב הבא", ובבית הספר יש רוב מוחלט לתלמידים חכמים פחות מהם), זו כנראה גישה שאני הייתי רוצה לדכא.

        חוץ מזה, אמרת ש"מסגרת נוקשה מדי היא בעייתית, נקודה". בהגדרה, את צודקת, כי הגדרת את המסגרת כנוקשה *מדי*, אבל מה גורם לך לחשוב שכל הפגנת שריר של המערכת היא נוקשות יתר?

        ולבסוף – חמישים אחוז תואר זה לא משהו שאי אפשר לעשות בשלוש שנים גם תחת המגבלות האלה(זה גם לא קל, אבל לדעתי זה אפשרי). חמישים אחוז תואר זה פחות משבעים נקודות, שזה אחת-עשרה שעות שבועיות בסמסטר. קצת יותר משעתיים ביום, בממוצע. למעט קורסי חובה עם שעות משונות, זה משהו שאפשר לעשות גם כשלומדים רק בקורסים שמתחילים אחרי שתיים, אם ניקח בחשבון שאלו שנמצאים בי"ב עכשיו עברו את קורסי החובה הקריטיים (ובכל מקרה חלוקת העומס אמורה להיות דומה, אם הם עבדו כמו שצריך), הפגיעה בהם אינה כל כך אנושה, חוץ מזה שהיא מרעה להם קצת את התנאים אליהם התרגלו.

  2. איזה יופי. אנשים מתווכחים על חינוך.

    אני אצטרף לפרקליטות השטן, ברשותכם. ברור שאם בתי הספר היו יותר טובים, אז קל היה להסכים יותר עם עמית. זה לא מעניין. בואו נדבר על בתי הספר שהם רוב רובה של המערכת היום. אלה שנורא אוהבים לקרוא להם "בתי חרושת לציונים". אני למדתי באחד כזה. הבעיה היא, שגם אם המורים והמנהל עושים ככל יכולתם כדי שבית הספר אכן יהיה בית חרושת (ואני למדתי באחד כזה), הרי שמתחת לאפם וחמתם, התלמידים תמד יצליחו לנהל מסגרת חברתית, כי זה מה שבני טיפש-עשרה שנמצאים במרכזה של עקומת הפעמון יודעים לעשות.

    לעומתם, ילדים הסובלים מבעיית המחוננות, נוטים לפתח בעיות בהתנהלות החברתית בסבירות גבוהה מאוד. ילד כזה ש(למשל) עשה מתמטיקה בכיתה י', ועוד כל מיני דברים, ועוד מסגרות וכו', יכול בקלות להגיע לכיתה י"א-י"ב כשהוא לא נמצא בשליש עד חצי (אם לא יותר) מהשיעורים. זה ניתוק שמספיק כדי לפגוע קשות ואנושות בהשתייכותו של אותו ילד למערכת החברתית של הכיתה – כי הנוכחות שלו בה לא רצופה מספיק.

    לא, לרובם של הילדים הללו לא באמת הייתה הזדמנות לבסס את מעמדם כחלק מהמערכת החברתית הזאת עד כיתה י"א. כי עד כיתה ט' הם היו בבית ספר אחר בכלל, או כי בשיא פריצת הורמוניהם (בין כיתות ז' ל י') הם לא אחזו במספיק בטחון עצמי או כישורים כלשהם כדי להתחבר. או כי בכיתות ט-י הם היו עסוקים נורא בלעשות בגרות במתמטיקה. בעיקר כי חברת הילדים מתחילה להיות מסוגלת לקבל את השונה (והמוצלח מהם בתחומים רבים) לרוב רק בסביבות גיל 17-18 ולא ממש לפני.

    התוצאה הסופית של העסק הזה היא שמחוננים עם בעיות בחברות (ואלה רבים רבים מהמחוננים) – ההזדמנות האמיתית שלהם להיות חלק ממערכת חברתית נורמטיבית מתחילה רק בסביבות כיתה י"א-י"ב. התלמידים האלה הם אלה שלרוב רוצים לאוניברסיטה בדיוק בשלב הזה. תני להם לעשות את זה – הם לא ישתלבו במערכת חברתית בתיכון. תני להם לעשות את זה, והם יהיו בצבא באיזו יחידה מיוחדת, ויפספסו את הסיכוי האחרון שלהם להשתלב במערכת חברתית נורמטיבית.

    לא משנה כמה רע התיכון. במקרים רבים מאוד של מחוננים, לאפשר להם ללכת לאוניברסיטה בכיתה י"א זה אומר לגזור אותם לגלות חברתית לכל חייהם.

    1. או, סוף סוף נקודה רלוונטית למציאות של ימינו.

      ועדיין, יש לפחות מספר נקודות שלא התייחסת אליהן שבעיניי הופכות את המהלך הזה לבעייתי.
      האחת, שמהלך כזה, בעיניי, צריך להתחיל כבר בכיתה י', ולא להיות מונחת על ראשיהם של תלמידים שכבר עברו שנה ומעלה של לימודים באוניברסיטאות השונות.
      השנייה, שמדובר לעיתים בשעות ספורות. האם אתה באמת חושב ששעתיים אזרחות, למשל, הם מה שיעשו את ההבדל? זאת לא שאלה רטורית, אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות. האם אתה חושב שיש מקום לשלילה של כל היעדרות שהיא, באופן גורף? אתה אומר "לא רצופה מספיק", ואני תוהה – אם יש רצופה מספיק, האם הרצף הזה חייב להיות 100% נוכחות.
      אגב, אני חייבת לציין שבעוד שאתה אומר דברים הגיוניים לחלוטין, דווקא בקרב אלו שדיברתי איתם לא נראה שקיים מצב כזה של גלות חברתית, חוסר חברתיות וכו וכו. ייתכן ואני טועה. או לחלופין, ייתכן ויש יוצאי דופן. השאלה היא, האם אין מקום לקביעת כל מקרה לגופו, בהתחשב למשל במצב התלמיד בכיתה ובכמות השעות שעליו להחסיר. אני חושבת שלא רק שיש מקום להחלטות כאלו, אלא שחובה לבצע אותם כך, לכל הפחות.
      בסופו של דבר, כמו שאתה רואה, תלמיד תיכון שבאמת רוצה לעשות תואר יעשה תואר. הוא פשוט יוותר על תיכון לחלוטין ויעבור מסגרת – ואז איפה הוא יהיה ברמה החברתית לפי מה שתיארת? במקום גרוע יותר.

      1. הממםם… כולם מקבלים טפטים ורק אני לא.

        1. כן טוב בסדר. אין באמת מה להתווכח על זה, נכון?
        2. בעיית הרצף – זה לא רק שעתיים אזרחות. זה שעתיים אזרחות, וכל שיעורי מתמטיקה שהוא כבר סיים, ולעיתים קרובות עוד כל מיני שעות פה ושם עקב השתתפות בדברים שהם כן במסגרת בית הספר, ושאר מרעין בישין. אם את אומרת לי שאלה רק שעתיים אזרחות, ואת כל שאר המקצועות הוא לומד עם כולם – סבבה. אבל לרוב זה לא המצב.
        3. בקרב אלה שדיברת איתם הכוונה היא לגלות חברתית כללית (כלומר יש להם עם מי לדבר) או ספציפית מול החברה הנורמטיבית כפי שזו מיוצגת על ידי כיתתם הבית ספרית? הגלות והבדידות שאני מדבר עליהן הם מאפיינים של מחוננים רבים מאוד. ואני הולך להשתמש עכשיו בקלף ה"אני עובד בזה אז אני מבין בזה", כי בחוויות האישיות אנחנו תיקו.
        4. בפועל, כדי שבית ספר יהיה מסוגל לשפוט כל מקרה לגופו, זה אומר שהוא לא בית חרושת לציונים, ואז אנחנו יצאנו מגבולות הדיון הזה, וחזרנו לאוטופיה.
        5."בסופו של דבר, כמו שאתה רואה, תלמיד תיכון שבאמת רוצה לעשות תואר יעשה תואר. הוא פשוט יוותר על תיכון לחלוטין ויעבור מסגרת" – ובכך הוא למד שיעור חשוב בהתמודדות עם החברה הנורמטיבית והסתדרות בחיים.

    2. מיכאל, גם באוניברסיטה יש חיי חברה, ואנשים שקל יותר להתחבר אליהם, כי הם יותר "כמוך". בנוסף, אני לומדת באוניברסיטה עם עוד 3 ילדים שלומדים איתי גם בכיתה, אז הקשר החברתי הוא בהחלט רצוף ויומיומי.

      ונניח שלא. אז גם בצבא, ביחידה סודית שקר כלשהו, יהיו כנראה אנשים שאפשר להתחבר אליהם (אלא אם כן הכל יהיה עשוי מרובוטים..). ומה עם העבודה? וכל החיים של אחרי הצבא? אנשים יש בכל מקום! ומה זו בכלל מערכת חברתית "נורמטיבית"? זה נמדד בממוצע IQ? בממוצע הבגרות, אולי?

      מה רע במערכת חברתית לא "נורמטיבית"?

      1. הי אלה.

        לא למדתי סוציולוגיה, ואין לי הגדרה טובה בשלוף למה זה "מערכת חברתית נורמטיבית". אני גם לא בטוח ש"נורמטיבית" הוא המונח המתאים. נדמה לי שרוב המתדיינים כאן, וגם את, הבינו למה התכוונתי. באמת לא הבנת למה התכוונתי? (אני שואל ברצינות, אגב, כי אני מנסה לעקוב אחרי מידת אי-המובנות שלי בכתב).

        מערכת חברתית לא רגילה היא דבר נפלא. אדם שלא מוצא את חברת השווים שלו הוא אדם עצוב הרבה יותר. אני בטוח שהחברים שלך שאיתם את הולכת לאוניברסיטה יוצרים לך מעגל חברתי מעולה (אני יודע שככה זה היה אצלי). אני בטוח שאנשים שמגיעים בצבא לכל מיני יחידות חנונים מיוחדות נהנים מאוד ממעגל חברים. אני הייתי צריך להשתמש בתחביב כדי לייצר לעצמי מערכת חברתית שכזאת. אבל כל אלה, על אף מופלאותם, לא מלמדים אותך איך מדברים עם האיש שמשכיר לך את הדירה, עם האלה מחברת ההובלות, עם המזכירה או עם הסמנכ"ל – וחשוב מזה – איך נכנסים איתם באינטראקציה חברתית מתמשכת (לא של ידידות עזה – של עבודה).

        ונכון, גם באוניברסיטה יש חיי חברה. אבל אם את תספרי לי שאת, כתיכוניסטית, לוקחת חלק בחיי החברה של כלל הסטודנטים, אני אדע שאת משקרת. את מקבלת שם את חברת השווים שלך. את לא מקבלת להיות חלק מחברה של "האנשים הרגילים".

        למה אני חושב שיש ערך גדול לכך שאדם ילמד להתנהל במערכת חברתית שבה רוב האנשים הם כמו רוב האנשים ברחוב שלו? כי אחרת אותו אדם מוגבל מבחינה חברתית. הוא פחות טוב בלדבר עם רוב האנשים ברחוב שלו. האנשים בתור בסופר, במוסך, בקופת החולים, ובכל מקום אחר שבו רוב הסיכוים הם להיתקל באדם כמו רוב האנשים ברחוב. אני חושב שזאת בעיה. אגב, "מוגבל" לא במובן של "יא מוגבל", אלא במובן של כישוריו (החברתיים, במקרה הזה) רחבים פחות ממה שיכלו להיות, ולכן האפשרויות שלו מוגבלות יותר מפוטנציאלו שלו עצמו.

        אני חושב שזה חשוב, ושאדם צריך לדעת להתנהל בחברה שבה הוא חי. את יכולה לא להסכים איתי שזה חשוב. אני מקווה שאז לפחות תסכימי איתי שזה אומר שאת גוזרת על עצמך חיים בסוג מסויים של בועה, אבל חושבת שאין עם זה בעיה. אם זה המצב, אז אין לי שום דרך להמשיך בדיון פרט ללשלוף את קלף ה"אני יותר מבוגר – כשתגדלי תביני".

        אגב, כשדיברתי על "רצף" בקשרים החברתיים, התכוונתי לרצף מול שאר הכיתה. מול ה"אנשים הרגילים" האלה.

        הסברתי למה לדעתי, במקרים רבים של הסובלים מהמחוננות, לפני גיל 17, אין הזדמנות אמיתית להיכנס למערכת הכיתתית, או למערכת חברתית "של האנשים הרגילים". חלון ההזדמנויות הזה די נסגר בסוף גיל ההתבגרות (20-21 שכזה). אנשים לא באמת לומדים כישורים חברתיים חדשים אחרי הגילאים האלה, למעט מקרים חריגים.

      2. היי מיכאל.

        הבנתי למה התכוונת ב"מערכת חברתית נורמטיבית", אבל ניסיתי להדגיש שאין לזה שום מובן. אני לא רואה את החשיבות הגדולה שאתה מייחס לה, או בכלל את הצורך בה.

        "ונכון, גם באוניברסיטה יש חיי חברה. אבל אם את תספרי לי שאת, כתיכוניסטית, לוקחת חלק בחיי החברה של כלל הסטודנטים, אני אדע שאת משקרת. את מקבלת שם את חברת השווים שלך. את לא מקבלת להיות חלק מחברה של "האנשים הרגילים"."

        נכון, ושוב, מה רע בזה?

        "אני חושב שזה חשוב, ושאדם צריך לדעת להתנהל בחברה שבה הוא חי. את יכולה לא להסכים איתי שזה חשוב. אני מקווה שאז לפחות תסכימי איתי שזה אומר שאת גוזרת על עצמך חיים בסוג מסויים של בועה, אבל חושבת שאין עם זה בעיה. אם זה המצב, אז אין לי שום דרך להמשיך בדיון פרט ללשלוף את קלף ה"אני יותר מבוגר – כשתגדלי תביני"."

        "הסברתי למה לדעתי, במקרים רבים של הסובלים מהמחוננות, לפני גיל 17, אין הזדמנות אמיתית להיכנס למערכת הכיתתית, או למערכת חברתית "של האנשים הרגילים". חלון ההזדמנויות הזה די נסגר בסוף גיל ההתבגרות (20-21 שכזה). אנשים לא באמת לומדים כישורים חברתיים חדשים אחרי הגילאים האלה, למעט מקרים חריגים."

        כל אחד גוזר על עצמו מן בועה. אדם מרעננה לא ידע איך זה בבת ים, ואדם מבת ים לא ידע איך זה ברעננה. רוסי לא ידע איך זה להיות מרוקאי, וערבי לא ידע איך זה להיות יהודי. אתה לא יכול להכיר הכל. כדאי לך להכיר את מה שנמצא בסביבתך הקרובה – זה מה שיועיל לך. ואת מה שנמצא בסביבתך הקרובה, אתה הרי תכיר בין כה וכה, אלא אם תעצום עיניים, וגם אז, סביבתך הקרובה תשתנה, ותיהפך להיות זו שאתה רואה. והיא, שוב, זו שתכיר.

        היכולת של "ללמוד להסתדר" לא נעלמת. לא ברור לי לפי מה אתה קובע ש"חלון ההזדמנויות הזה [של כניסה למערכת חברתית "של האנשים הרגילים"] די נסגר בסוף גיל ההתבגרות". הרי להסתדר עם אנשים שונים לומדים פשוט מהניסיון – בדרך הקשה. כלומר ברגע שפוגשים אדם שאיתו לא יודעים להסתדר, ויש בזה צורך, אז לומדים להסתדר איתו. מה זה משנה אם פוגשים את האדם בגיל צעיר או מבוגר? כך או כך לומדים להסתדר איתו, כך או כך זה בדרך הקשה, וכך או כך בסופו של דבר יודעים להסתדר איתו.

  3. מצטרפת לדיון. בשביל הרקע, אני אגיד שעשיתי את התוכנית של בר אילן (סיימתי בגרות מתמטיקה בכיתה י, כמו שהפוסט מתאר, ועשיתי איזה קורס אחד או שניים במתמטיקה עד שהבנתי שזה לא באמת מעניין אותי).
    לדעתי דווקא הדבר שחבר'ה כאלה הכי צריכים ללמוד זה איך להתאמץ. בבגרויות הכל הולך קל- אתה לא צריך ללמוד, אתה לא צריך לעבוד באמת, דברים הולכים בקלות. התוכנית הזאת לימדה אותי להתאמץ, להבין מהר ולרוץ מהר עם החומר.
    אני מסכימה שבית ספר אמור ללמד גם דברים נוספים (ואפילו, רחמנא לצלן, לחנך) אבל את הדברים הנוספים כמו ספרות או אזרחות לא באמת מלמדים מעבר לרמת ההכנה לבגרות (ופשוט ללמוד את החומר חייב כל מי שניגש לבגרות). דווקא הייתי בבית ספר שהיה גם חממה חינוכית (לא בהכרח אחת שהסכמתי איתה תמיד, אבל הם עשו עבודה טובה בלנסות) אז אני יכולה להבין את הרעיון בזה. חבל שרוב בתי הספר בארץ הם ממש ממש לא ככה.

    לא יודעת אם הייתי בוחרת לעזוב את בית הספר שלי כדי לעשות את התוכנית הזאת (כי הפסדתי רק איזה שעה של לימודים בשבוע, וגם הייתי בבית ספר עם אנשים בראש שלי), אבל אם הייתי צריכה עכשיו לסיים נקודות בשביל לדחות שירות- הייתי עוברת לבית ספר אקסטרני.

  4. חנופה:
    הדר – פוסט מעניין מאוד, נרשמתי לעדכונים לפוסטים הבאים.

    לעניינו של דיון:
    מיכאל, אבקש לחלוק על מה שאתה אומר לגבי ההשתלבות החברתית של הילדים.

    לא על החשיבות, על זה אנחנו מסכימים, אלא על מידת הפגיעה.

    צריך להפסיד הרבה זמן כדי להגיע לפגיעה ממשית בהשתלבות החברתית של הילד. אני נוטה לחשוב שלא יקרה כלום בהיבט הזה גם אם הם יפסידו יומיים שלמים של לימודים בשבוע (רק שלא יפסידו את הטיול השנתי או יום ספורט).
    רוב הזמן של ישיבה בכיתה הוא לא בדיוק זמן חברתי. שיעור ספורט, מצד שני, חשוב מאוד שלא יפסידו.

    ואחרי התיכון, מגיע הצבא. קורה שבני נוער מתפתחים חברתית יותר טוב בצבא מאשר בתיכון, מכל מיני סיבות (גם הביישנים, גם המופרעים, וגם נוער בסיכון). הצבא, בכל מקום, הוא מאוד מנרמל, וגם במכלאות היצורים הנוראות ביותר של חמ"ן יש טיולים, פינת קפה, קורסים, תורנויות, איזה בלאגן, ותן לשים את הראש על דיונה.

    ראייה אנקטודלית:
    היו לי בכיתה כמה ילדים שלמדו קורסים במתמטיקה בזמן התיכון, חלקם בכוונה לעשות קורסים בודדים כדי להקל על עצמם בשנים הראשונות של הלימודים כעתודאים, ואחד כעילוי מתמטי. קשה לאמר שמישהו מהם לא היה משולב בכיתה – ואותו כנ"ל לגבי אלה שהפסידו לימודים ממסיבות אחרות (סיימו מתמטיקה מוקדם, סיימו אנגלית מוקדם, ויתרו על אחת מהרחבות החובה וכו').

    עוד אחת:
    אני, באופן אישי, למדתי בחוגי מחוננים בסוף היסודי, יום אחד בשבוע. מבחינה חברתית, זה עשה לי רק טוב – היו לי שני מעגלים חברתיים.

    פרנויה עתודאית:
    דח"שניקים, תלמידים שמקבלים דחיית שירות כדי לסיים את התואר הראשון, היו יכולים עד לשנים האחרונות להתגייס כעתודאים ללא צורך בחתימה על קבע נוסף. מכאן ברור למה הצבא מעדיף עתודאים על דח"שניקים.
    הערמת קשיים נוספים על אקדמאים צעירים דוחפת אותם למסלול העתודה, כדי לקבל שלוש שנים, בהם יוכלו לסיים בניחותא את התואר הראשון ולהתקדם לתואר שני.

  5. כבוגר ה"מסלול" הזה – תואר במתמטיקה לפני הצבא, שעובד עכשיו כמתרגל באוניברסיטה ומלווה בתלמידי תיכון רבים שלומדים שם אני רוצה להוסיף עוד נקודת מבט על התלמידים האלה:

    לתפיסתי המסלול נועד לתלמידות ותלמידים מצטיינים במיוחד במתמטיקה (וכמעט אך ורק בתחום זה) שמעוניינים ומתאימים להקדיש את חייהם לתחום זה. זאת מאחר שהתחלה של לימוד מתמטיקה רצינית בגיל מאוחר (22 ואפילו 18) עושה את ההתקדמות בתחום לקשה הרבה יותר. בדומה אולי למוזיקה או התעמלות אמנותית. לכן המסלול חשוב ביותר אבל מיועד גם לאוכלוסיה מצומצמת בלבד.

    מהיכרות עם רבים מהתיכוניסטים שלומדים כיום באוניברסיטת תל אביב, אני יכול לומר שרובם – בבירור – לא מתאימים לתיאור הזה. לא במובן של מצוינות אקדמית – רבים מהם נרשמים שוב ושוב לקורסי שנה א, אחרי שנכשלו בפעם הראשונה, ומשיגים בקושי ציון עובר. גרוע מזה – הם לא מגלים שום ענין או רצון להכיר את העולם המתמטי עצמו, מתייחסים למתמטיקה כאל "חומר" שצריך ללמוד כדי לעבור את המבחן, ומעתיקים שיעורי בית (אפילו כשאין חובת הגשה).
    משיחות ונסיונות להבין מדוע הם לומדים שם בכלל, אני מקבל תשובות על הקשת שבין רצון להתחיל קריירה בהיי-טק כמה שיותר מהר לבין דחיפה אגרסיבית מצד ההורים. שמעתי גם על הורים שדחפו את ילדם ללמוד למסלול זה פשוט כי לא יכלו לסבול אותו יותר מחוסר מעש בבית, כחסר תחביבים או חוג חברתי. אגב, זה בכלל לא היה המצב אך לפני שנים ספורות (באונ' ת"א).

    אחת הבעיות היא הקירבה של המתמטיקה לעולם מדעי המחשב. לדעתי אין שום הצדקה לאפשר לתלמידי תיכון ללמוד לתואר במדעי המחשב לשם קריירה בהיי-טק, ודאי לא על חשבון הלימודים התיכוניים. כנראה שהיתה צצה בעיה גם עם התעמלות אמנותית, אם ניתן היתה לפתח קריירה מכניסה בתחומים משיקים מבלי להיות מוכשר באמת.

    כמובן שקודם כל צריך לשאול מדוע האוניברסיטה מאפשרת זאת ואין לי תשובה לכך. אולי אין מספיק פיקוח על התלמידים, אולי לא מעוניינים שכולם יזרמו לבר אילן שמקיימת כבר שנים מסלול לתיכוניסטים עם שולי קבלה רחבים ורמת לימודים בהתאם, אולי תלמידים אלה מכניסים כסף רב לחוג למתמטיקה.

    אני לא יודע מה לומר לגבי התיכונים, כי לי כן אישרו בזמנו באופן פרטני להפסיד שיעורים, ובדומה לנ' זה לא פגע בי במיוחד. אבל בהנתן המצב נראה לי שמוטלת גם על התיכונים החובה לוודא שהתלמידים אכן עומדים בדרישות של מערכת החינוך העל יסודית (כמובן שאפשר לטעון שממילא מערכת החינוך במצב כזה שאין שום תועלת בלהיות נוכח בשיעורים אבל אז תקף לכל התיכוניסטים. ומהיכרות עם כמה מהילדים שלומדים היום באוניברסיטה – לא הייתי מוותר להם על נוכחות באף שיעור חינוך או ספרות!)

    1. בתור דוקטורנט למדעי המחשב וסוג של הייטקיסט אני נאלץ להסכים איתך מאוד.

      נראה שיש נטייה להסתכל על מספר זעום של גאונים בעלי נטייה מולדת למתמטיקה או מוזיקה (אני לא אף אחד מהם), ולהשליך מהם על קבוצה עצומה של ילדים שהם "רק" אינטילגנטיים ומוכשרים. מרבית הכשרונות לא יתבזבזו עד אחרי הצבא. להפך, הבגרות הנפשית ונסיון החיים רק מסייעים לקחת את הכשרון לכיוונים מגוונים ורחוקים יותר.

      בנוגע לאותם גאונים ספורים, ייתכן שהחברה בכללותה מרוויחה מלדחוף אותם קדימה. אני מניח שההשפעה עליהם עצמם יכולה להיות קיצונית לטוב ולרע, וההחלטה צריכה להיות בידי הילד וסביבתו הקרובה.

      בנוגע למקצועות הרוח – לדעתי יש לחייב גם תלמידי מדעים באוניברסיטה ללמוד מגוון קורסים מחוץ לתחום הצר שלהם (יש התחלה של תוכנית כזו באוניברסיטה העברית – "אבני פינה").
      קל וחומר שאין לוותר לתלמידים על שיעורים אלו בבית הספר.

  6. תגובה מאוחרת-משהו:

    אני גמרתי תואר במתימטיקה בגיל 18 (סיימתי דוקטורט בגיל 25 והיום אני בן 30) ולדעתי ולדעת הסובבים אותי אין לי "בעיות השתלבות בחברה". אני מסוגל (ואפילו נהנה!) לדבר עם המוכר במכולת, תודה רבה. גם חסכים במקצועות ההומניים אין לי, למרות דאגותיו העמוקות של עמית לעומק הרוחני שלי ושל שכמותי. אני מכיר לא מעטים שגם הם למדו באוניברסיטה בתור בני נוער והחמיצו שיעורים רבים בבית הספר התיכון, והיום הם אזרחים מתפקדים בחברה ורובם אנשי שיחה לא רעים בכלל. למרות ההערות המתחסדות של מיכאל ועמית, בני נוער יודעים יפה מאד לבנות לעצמם מסגרת חברתית וכישורים חברתיים גם אם הם, שומו שמיים, מבלים את זמנם בשתי מסגרות חינוכיות במקום אחת, וגם אם, גוועלד, הם רובצים בהפסקות על הדשא של גילמן במקום לשחק כדורגל (או משחקי תפקידים, בואו נודה על האמת) בבית הספר.

    בקיצור, get over yourselves. השמש לא זורחת לכם מהתחת, וכדאי שתתגברו על התחושה שלכם שאתם אלה שיודעים איך ראוי להגביל בני נוער כדי לבנות את ההשתייכות החברתית שלהם, מה שזה לא אומר. האדנותיות שבדרישה להגביל ילדים במיצוי הכשרונות שלהם כי האדונים הנכבדים חושבים שזה יפגע להם בכישורים החברתיים פשוט מרתיחה. זה מצטרף לנטיה החברתית להגיד לילדים האלה שהם "חכמים מדי". זו איזושהי גישה בסגנון מיטת סדום, שסולדת מיוצאים מהכלל ומנסה לנרמל את כולם. ו, בכנות, זה דוחה.

    יכול להיות שיש אופנה היום של לשלוח ילדים לאוניברסיטה, וראוי שהאוניברסיטאות לא בהכרח יקבלו כל אחד (אני בזמנו התחלתי באוניברטיטה הפתוחה, והיתה בחינת קבלה פרטנית ודי קשוחה לילדים שרוצים ללמוד, כדי לבדוק שבאמת הם כשרון טבעי שיהיה ביזבוז לא לאפשר לו להתחיל ללמוד): אוניברסיטה זה לא מקום לילדים באופן כללי, ולא כדאי שילדים ילכו ללמוד בה רק כי זה אופנתי או כי ההורים דוחפים. אבל יש לא מעט יוצאים מהכלל, ולשלול מהם את האפשרות להפעיל את האינטיליגנציה שלהם ולקבל גירויים מעבר לבית-הספר המשמים, זה לשפוך את התינוק עם המים. תנו להם ולהוריהם, ולאוניברסיטאות עצמן, להחליט מה מתאים לילדים האלה. ראוי שבית הספר יגיע להסדרים פרטניים עם הילדים האלה.

    ועמית ומיכאל, שולו נעליכם.

    הנה כמה מדעותיו של עמית, רק כדי לשים דברים במקום אחד:
    "בגבעת רם שיחה היא תמיד מתמטית, בינארית, עם נכון ולא נכון."
    "השאיפה שלי בעניינים כאלה היא שאם תתייחס למשהו כאילו הוא מתפקד כמו שצריך, הוא יתחיל לתפקד כמו שצריך."
    "התלמיד נמצא כדי להיות חלק מהמערכת. אם הוא נדרש לשיעורי מתמטיקה, סימן שהוא צריך אותם. (כמובן, מהצד השני יש לי גם ציפיה מבית הספר שיבנה מערכת דרישות הגיונית בה מכלול השיעורים מצטרף לכדי "חינוך")"

    עמית, אולי הגיע הזמן לאיזה ריאליטי צ'ק. יחסית למי שמדבר כל כך בשבחם של מדעי הרוח, מהאמירות האלה עולה תמונה של אדם מקובע למדי. אולי דוקא מחשבים היו הקטע שלך אחרי הכל.

    ומיכאל: "בעיית המחוננות"? ברצינות? זה לא מביך אותך לכתוב את זה? אפילו אם במקרה שלך זה לא מצביע על רגשי נחיתות, זה הרושם שזה נותן. אין לך מונח שקצת יותר יכבד אותך?

    וכשאתה כותב "ילדים הסובלים מבעיית המחוננות, נוטים לפתח בעיות בהתנהלות החברתית בסבירות גבוהה מאוד". סבירות גבוהה מאד? מה זה אומר? יש לך רפרנס לזה? יש סיכוי במקרה שכחלק מעבודתך אתה עובד רק עם המקרים הבעיתיים? כי אני מכיר הרבה מחוננים שגם בתיכון היו בעלי בטחון עצמי מעולה ולא היו להם "בעייות השתלבות" משום סוג. למעשה, אני מכיר לא מעט כאלה שהיו בין הילדים הפופולאריים בכיתותיהם. וגם אלה שהיו אאוטסיידרים בתיכון, גדלו והפכו לאנשים חברתיים נורמליים להפליא (עם מספר קטן של יוצאים מהכלל). כמו שאתה רואה, החוויה העולה מדבריך לא הולמת כלל את המציאות שאני מכיר, ולכן אני תוהה אם אתה מקבל מדגם מעוות, אולי כחלק מעבודתך. ויתכן שמדגם זה צובע את תפיסת עולמך לכיוון שעולה מדבריך.

    אגב, אתה משתמש במילה "נורמטיבי", אבל אני חושב שאתה לא מבין מה משמעותה.

    1. שלום ד"ר א'1

      קודם כל – בוא נפריד בין המציאות לדמיון. אם אתה שואל איך הייתי מעדיף שהדברים יתנהלו – אז כמו שעניתי להדר, הייתי מעדיף שבתי הספר יבחנו כל מקרה לגופו. אבל את התגובות שלי בדיון הזה הגבלתי למערכת החינוך כפי שזו קיימת היום בארץ. זאת שיודעת להפיק רק התנהגויות כלליות, וזאת שבטוח תדפוק איזשהו חלק מאוכלוסיית המחוננים.

      אני מקווה שברור לך שאם סיימת דוקטורט במתמטיקה בגיל 25 בארץ, זה בדיוק שם אותך בקטגוריית ה"תלמידים ותלמידות מצטיינים במיוחד במתמטיקה". אתה חריג גם בקרה המחוננים. אתה חריג גם בקרב המחוננים שהולכים לאוניברסיטה בתיכון. לכן, כל מה שעמית, ר', ר' אחר (אגב, קראת מה הם כתבו?) ואני אומרים, לא ממש מתייחס אליך.

      וכשאני צריך לבחור את מי אני מעדיף שמערכת בתי הספר בארץ תנסה לדפוק – את המחוננים עם הבעיות שאתה מתעקש להתעלם מקיומם, או את אלה שיצליחו לעשות דוקטורט עד גיל 26 – נדמה לי שלך יש יותר יכולת להגיד "לכו לעזאזל אני עושה תואר בפתוחה וממשיך משם".

      עכשיו, אתייחס ברשותך לכמה מהתבטאויותיך, רק כדי לשים דברים במקום אחר:

      "אני מכיר לא מעטים שגם הם למדו באוניברסיטה בתור בני נוער והחמיצו שיעורים רבים בבית הספר התיכון, והיום הם אזרחים מתפקדים בחברה ורובם אנשי שיחה לא רעים בכלל" – מתוך סקרנות גרידא, כמה, וכמה מתוכם עשו צבא בסביבה עתירת אינטליגנציה ולא שירות צבאי בסביבה "רגילה"?

      "בני נוער יודעים יפה מאד לבנות לעצמם מסגרת חברתית וכישורים חברתיים" – זה נכון רק אם הם נמצאים במה שנקרא "חברת שווים". לילדים מחוננים אין חברת שווים בבית הספר. גם לא באוניברסיטא, אלא אם כן הם הולכים לשם בקבוצה מאורגנת כמו תלפיות או פרוייקט בר אילן (שלא בכדי מכסה רק חלק מלימודי התואר הראשון בזמן התיכון). ואפילו אם הם באיזו תנועת נוער או מסגרת חברתית אחרת – זה לא יספק להם חברת שווים מהבחינה האינטלקטואלית, שהיא הבחינה שבה הם הכי חריגים. זאת בדיוק הסיבה שהפתרון המקובל לבעיית המחוננות בארץ ובעולם הוא יצירת קבוצות שווים, מה שידוע כ"אני הולך למחוננים ביום רביעי".

      אבל עזוב את זה, אני לא דיברתי על מסגרת חברתית. אני דיברתי על היכולת להשתלב בחברה הכללית הרגילה, אז אנחנו בעצם יכולים להמשיך הלאה.

      "השמש לא זורחת לכם מהתחת" – וואללה, צודק. בדקתי (עם פנס ומראה).

      "וכדאי שתתגברו על התחושה שלכם שאתם אלה שיודעים איך ראוי להגביל בני נוער כדי לבנות את ההשתייכות החברתית שלהם" – אני לא בטוח שאני יכול לעשות את זה, כי זה מאפיין די קריטי במקצוע שאני עוסק בו (ואפילו לפרנסתי).

      "זו איזושהי גישה בסגנון מיטת סדום, שסולדת מיוצאים מהכלל ומנסה לנרמל את כולם. ו, בכנות, זה דוחה." – לא. זו גישה שמנסה לנרמל אלמנטים מסויימים בילדים הללו (למשל, היכולת לדבר עם האדם המנורמל). אלמנטים שאני מאמין שראוי לנרמל.

      "תנו להם ולהוריהם, ולאוניברסיטאות עצמן, להחליט מה מתאים לילדים האלה" – ההורים בסופו של דבר יכולים לעשות עם הילד מה שהם רוצים. אלי הם באים כדי לקבל, בין השאר, איזושהי עמדה "של המערכת" לגבי "מה המערכת חושבת שכדאי". הורים שיודעים בעצמם יותר טוב – יעשו מה שהם רוצים, לטוב ולרע. שאר ההורים באמת ובתמים רוצים וצריכים לקבל יותר מידע ממה שיש להם. בעיקר, אגב, הורים לא-מחוננים לילדים מחוננים. אלה הורים עם משימה פחות או יותר בלתי אפשרית.

      לגבי האוניברסיטה – אתה באמת חושב שלאוניברסיטה, כמוסד, אכפת מה מתאים לילד ומה לא? אם כן, למה שני הר'-ים מספרים שהאוניברסיטה בהתנהגותה בפועל מקדמת איזה אינטרסים אחרים? האם זה אמור וראוי להיות תפקידה של האוניברסיטה? לאידע. אני מאמין שכשיבוא ניצג אוניברסיטאי בעל השפעה באוניברסיטתו ויגיד "אנחנו עושים משהו מיוחד לילדים מחוננים, עם יחס אישי וכו' וכו'" – זה יהיה סיפור אחר. היום אין כזה, אז אני אשאר נאמן להחלטתי לדבר על המציאות.

      "ראוי שבית הספר יגיע להסדרים פרטניים עם הילדים האלה." – אני מתחיל לחשוב שלא קראת את מה שכתבתי. הנה מה שכתבתי: "בפועל, כדי שבית ספר יהיה מסוגל לשפוט כל מקרה לגופו, זה אומר שהוא לא בית חרושת לציונים, ואז אנחנו יצאנו מגבולות הדיון הזה, וחזרנו לאוטופיה." שחור על גבי אינטרנט.

      "ומיכאל: "בעיית המחוננות"? ברצינות? זה לא מביך אותך לכתוב את זה?" – לא, לא ממש. אני גם יכול לגלות לך בסוד, שבחרתי במושג הזה בכוונה. התגובה של אנשים אליו נותנת לי המון מידע. יש גם המון הגיון בבחירת המילים. את הייתרונות של להיות מחונן קל לראות. הנסיון שלי הראה שהחברה, המורים, התלמידים ואפילו חלק מהמחוננים עצמם, נוטים להתעלם מהצדדים הבעיתיים של החריגות שלהם. ויש כאלה.

      "וכשאתה כותב "ילדים הסובלים מבעיית המחוננות, נוטים לפתח בעיות בהתנהלות החברתית בסבירות גבוהה מאוד". סבירות גבוהה מאד? מה זה אומר? יש לך רפרנס לזה?" – כן, יש:
      Gifted children: myths and realities / Ellen Winner
      מה שאתה כותב, על מסוגלותם החברתית ה"דווקא רבה" של מחוננים, הוא אחד המיתוסים הללו (עמוד 2011 והלאה) חלקים מהספר זמינים באינטרנט. הנה ציטוט נוסף משם:20-25
      percent of gifted children have social and emotional difficulties, a rate about twice as high as one finds in populations of school children at large

      והנה משהו מהאינטרנט:
      http://giftedkids.about.com/od/socialemotionalissues/Social_and_Emotional_Issues.htm
      והציטוט:
      The characteristics of gifted children often lead to social and emotional problems that can affect their emotional and social development

      אני יכול לזרוק עוד כל מיני ספרים בנושא. יש צורך?

      1. היי מיכאל. תודה על הרפרנסים. לפני שאני הולך לקרוא, כמה תגובות. אני מתייחס לחלקים בהודעתך בסדר שונה, שנראה לי טבעי יותר.

        1. ""וכשאתה כותב "ילדים הסובלים מבעיית המחוננות, נוטים לפתח בעיות בהתנהלות החברתית בסבירות גבוהה מאוד". סבירות גבוהה מאד? מה זה אומר? יש לך רפרנס לזה?" – כן, יש:
        Gifted children: myths and realities / Ellen Winner
        מה שאתה כותב, על מסוגלותם החברתית ה"דווקא רבה" של מחוננים, הוא אחד המיתוסים הללו (עמוד 2011 והלאה) חלקים מהספר זמינים באינטרנט. הנה ציטוט נוסף משם:20-25
        percent of gifted children have social and emotional difficulties, a rate about twice as high as one finds in populations of school children at large
        "
        אני קורא את העמוד שהפנית אליו ועמודים אחרים סביבו כרגע, והם מאד מעניינים. ראשית, ווינר בפירוש כותבת, במשפט שבדיוק קודם לזה שאתה מביא, ש"most gifted children are socially an emotionally well-adjusted". למעשה, המספר שהיא מביאה, 20-25 אחוז, הוא מספר שאני יכול לקבל כמתיישב עם נסיוני האישי. אני לא בטוח מה זה אומר "קשיים חברתיית ורגשיים" (לא עקבתי עדיין אחרי הרפרנס שהיא מביאה) אבל זה בהחלט נשמע סביר. איך זה מתיישב עם הטענה שלך שלגביה שאלתי? אתה כתבת ש"ילדים הסובלים מבעיית המחוננות, נוטים לפתח בעיות בהתנהלות החברתית בסבירות גבוהה מאוד". סבירות גבוהה מאד זה לא 20-25 אחוז. זה יותר כמו 90 אחוז, לפחות לפי הפירוש שלי. אם אתה מדבר ל 20-25 אחוז, אני מוכן לקבל את זה. עכשיו ראוי לשאול אם אתה רוצה להעניש את ה-75-80 אחוז הנותרים, שאני מבין (?) שלגביהם אתה לא חושב שתהיה להם בעיה מיוחדת להשתלב בחברה הרגילה, בכלל ה-20-25 אחוז שצריכים עזרה כדי להשתלב. וזה עוד לפני ששאלנו האם שלילת-אוניברסיטה היא אפקטיבית כדי לפתור את בעיותיהם של ה-20-25 אחוז האלה.

        הספר שהבאת הוא התחלה טובה לקריאה, למרות שכמובן אשמח לרפרנס לעוד ספר או שניים (או מאמרים) בנושא אשמח לראות מחקר כמותני, מוצלח (כמובן, אני יכול לעקוב אחרי הרפרנסים מהסבר שהבאת, אבל אם יש לך המלצה, זה יהיה מצויין).

        אבל נחזור למספרים: אם אתה מדבר על 20-25 אחוז, אז יכול להיות שזה כן מתיישב עם הנסיון שלי. ואז ראוי לשקול בכובד ראש אם אתה רוצה לקרוא לזה "בעיית המחוננות". כמובן, אנחנו מדברים על תופעות שנמצאות על סקאלה, הן לא בינאריות, אבל טענתי הכללית היא שאתה מצייר תמודה קודרת (אולי כי אתה נמצא באינטראקציה דוקא עם 20 האחוז האלה) והשאלה היא האם עמדתך קודרת מדי, והאם כדאי להעריך מחדש ולהגיע למסקנה שאלה באופן כללי ילדים עם פוטנציאל עצום, שראוי להשקיע בהם ולקדם אותם, ושחלקם צריכים push מסויים כדי להתנרמל, אבל להטיל בגלל זה מגבלות על כולם זו לשפוך את התינוק עם המים.

        להזכירך, רק בשביל קונטקסט, הנה מה שאתה כתבת:
        "התוצאה הסופית של העסק הזה היא שמחוננים עם בעיות בחברות (ואלה רבים רבים מהמחוננים) – ההזדמנות האמיתית שלהם להיות חלק ממערכת חברתית נורמטיבית מתחילה רק בסביבות כיתה י"א-י"ב. התלמידים האלה הם אלה שלרוב רוצים לאוניברסיטה בדיוק בשלב הזה. תני להם לעשות את זה – הם לא ישתלבו במערכת חברתית בתיכון. תני להם לעשות את זה, והם יהיו בצבא באיזו יחידה מיוחדת, ויפספסו את הסיכוי האחרון שלהם להשתלב במערכת חברתית נורמטיבית.

        לא משנה כמה רע התיכון. במקרים רבים מאוד של מחוננים, לאפשר להם ללכת לאוניברסיטה בכיתה י"א זה אומר לגזור אותם לגלות חברתית לכל חייהם."

        האם אתה מוכן עכשיו לסייג את הדברים? "רבים רבים" זה לא "רבים רבים". "רבים מאד" זה לא "רבים מאד". אם היית טוען שזה נכון עבור 20% מהמחוננים, היה על מה לדבר. אגב, לדעתי אפשר ללמוד כישורים חברתיים גם בגיל 25. כן, אני מכיר יוצאים מהכלל שלעולם לא פיתחו כישורים חברתיים. הם קיימים (שמותיהם שמורים במערכת). אני יודע על מי מדובר. ועדיין, הם כל כך מעטים, שאני לא יודע איך זה משתלב עם ה"רבים רבים" שלך. אגב, רק עכשיו אני מבין שפרט לאחד, היוצאים מהכלל שעליהם אני חושב דווקא לא הלכו לאוניברסיטה בזמן תיכון. והאחד לדעתי סובל מאספרגר לא-מאובחן (או שכן מאובחן, אף פעם לא שאלתי). שמעשה, חוץ מהמקרה הבודד הזה אני לא מכיר מקרה אחד ויחיד של תלמיד אוניברסיטה צעיר שלא השתלב בחברה הנורמלית באופן שאינו-ניתן-להבחנה ממי שעשה תואר בגיל רגיל. ואני מכיר כ-10 כאלה. והמוני מחוננים אחרים. איפה הם מסתתרים, אלה שנמצאים "בגלות חברתית לכל חייהם"? למה לא פגשתי אותם? הרי אני מסתובב בדיוק באיזורי המרבץ שלהם.

        2. "ראוי שבית הספר יגיע להסדרים פרטניים עם הילדים האלה." – אני מתחיל לחשוב שלא קראת את מה שכתבתי. הנה מה שכתבתי: "בפועל, כדי שבית ספר יהיה מסוגל לשפוט כל מקרה לגופו, זה אומר שהוא לא בית חרושת לציונים, ואז אנחנו יצאנו מגבולות הדיון הזה, וחזרנו לאוטופיה." שחור על גבי אינטרנט.

        אכן כתבת. אוקיי. אני אגיד לך איפה אני חושב שנקודת אי-ההסכמה העיקרית שלו נמצאת בשלב זה: נראה שאתה מניח שרבים מהמחוננים סובלים מבעיות חברתיות, ושאם יתאפשר להם ללכת לאוניברסיטה בזמן התיכון אז בעיות אלה יחריפו או יתקבעו, והם לא יהיו מסוגלים להיות חלק מהחברה הנורמלית. האם האמירה הזאת מייצגת נאמנה את תפיסת העולם שלך? אני לא מסכים עם האמירה הזאת, ולדעתי כאן לב הויכוח.

        3. ""אני מכיר לא מעטים שגם הם למדו באוניברסיטה בתור בני נוער והחמיצו שיעורים רבים בבית הספר התיכון, והיום הם אזרחים מתפקדים בחברה ורובם אנשי שיחה לא רעים בכלל" – מתוך סקרנות גרידא, כמה, וכמה מתוכם עשו צבא בסביבה עתירת אינטליגנציה ולא שירות צבאי בסביבה "רגילה"?"

        להערכתי כולם ללא יוצא מהכלל עשו צבא בסביבה "עתירת אינטיליגנציה" (ולפחות על כך אני מודה לצה"ל). מה זה מוכיח בדיוק? הילדים האלה גדלו להיות אנשים נורמטיביים לגמרי. אז הם לא עשו 3 שנים עם אוכלוסיה הטרוגנית, מה זה משנה בדיוק? איך זה בדיוק משפיע על התוצאה הסופית? אני בכנות לא מבין מה קשור העניין של איפה הם עשו צבא. אתה טענת שאם נרשה להם ללכת לאוניברסיטה בזמן תיכון נקבל אנשים שלא מסוגלים לתפקד בחברה, ואני הצבעתי על כך שכמעט בכל המקרים שאני מכיר זה לא נכון, ולמעשה הפוך: רוב מכריע של הילדים-שהלכו-לאוניברסיטה שאני מכיר משתלבים בחברה באופן מעולה. אז מה הבעיה?

        4. ""בני נוער יודעים יפה מאד לבנות לעצמם מסגרת חברתית וכישורים חברתיים" – זה נכון רק אם הם נמצאים במה שנקרא "חברת שווים". לילדים מחוננים אין חברת שווים בבית הספר."

        אה, יופי, פה קבור הכלב. לדעתי יש להם חברת שווים בבית הספר. לי היתה חברת שווים, וגם לחברי שנמצאים הרחק בצידה הימני של עקומת הפעמון היתה חברת שווים. רק בגלל שהם חכמים, זה לא אומר שהם לא מסוגלים לקיים אינטראקציה עם ילדים אחרים: יש ילדים חכמים, יש ילדים חסרי כישורים חברתיים, ויש כאלה שהם גם וגם. במקום לשלול זכויות מהחכמים מתוך הנחת עבודה מוטעה שהם חסרי כישורים חברתיים, אולי כדאי לנסות לעזור למי שהוא חסר כישורים חברתיים (חכם או לא) ולתת לחכמים לחיות את חייהם?

        5. "ואפילו אם הם באיזו תנועת נוער או מסגרת חברתית אחרת – זה לא יספק להם חברת שווים מהבחינה האינטלקטואלית, שהיא הבחינה שבה הם הכי חריגים."

        נו, את חברת השווים מהבחינה האינטלקטואלית הם ימצאו בדיוק במקום שממנו אתה רוצה להרחיק אותם — באוניברסיטה. אתה מתעקש שתריך להיות single-serving solution: שצריכים להיות להם חברים בגילם, שהם גם רואים כל הזמן, וגם שווים להם מבחינה אינטלקטואלית. זו באמת שאיפה יפה, אבל זה בהחלט לא הכרחי. למה הכל צריך להיות באותו מקום?

        לדעתי אתה סימנת את המטרה ואחר כך ירית את החץ. לי בתור נער לא הייתה חסרה חברת שווים, ואני חושב שאני מקרה מייצג למדי בעניין הזה. גירוי אינטלקטואלי לא חסר: הלכתי לאוניברסיטה, דיברתי עם הורי, קראתי ספרים, וגם חברי, שאני מודה שה-IQ שלהם היה כנראה נמוך משלי, עדיין היו אתגר אינטלקטואלי מספק בהחלט, למרות הקו החד שאתה מנסה למתוח. בעניינים חברתיים: היו לי חברים לא מעטים מבית הספר. לא הייתי הילד הפופולארי ביותר, אבל חברים קרובים תמיד היו לי. אף פעם לא הייתי מבולבל וחרד כי החברים הקרובים שלי לא היו חכמים מספיק לטעמי, וחברי מהאוניברסטה לא היו בגילי. היה לי יותר מדי עניין וגירויים מכדי לדאוג בכלל לדברים כאלה.

        6. "אבל עזוב את זה, אני לא דיברתי על מסגרת חברתית. אני דיברתי על היכולת להשתלב בחברה הכללית הרגילה, אז אנחנו בעצם יכולים להמשיך הלאה.". אוקיי, נמשיך הלאה.

        7. ""וכדאי שתתגברו על התחושה שלכם שאתם אלה שיודעים איך ראוי להגביל בני נוער כדי לבנות את ההשתייכות החברתית שלהם" – אני לא בטוח שאני יכול לעשות את זה, כי זה מאפיין די קריטי במקצוע שאני עוסק בו (ואפילו לפרנסתי)."

        נו, זה בדיוק מה שמטריד אותי. מטריד אותי שאתה יושב על כיסא רם, מחזיק בתפיסה מסויימת של מחוננים שנראית לפחות לפי נסיוני האישי מנותקת מהמציאות (עוד לא קראתי את הרפרנסים שנתת — אחרי שאני קורא, אחזור ואדווח), ומחליט מה ראוי או לא ראוי להרשות להם כדי ש"ישתלבו בחברה הכללית הרגילה". עד כמה שאני רואה, הם משתלבים ב"חברה הכללית הרגילה" יפה מאד, ברוב מכריע של המקרים. שוב, יש סיכוי שאתה מטפל בתת-קבוצה מסויימת של המחוננים שהם אלה עם הבעיות החברתיות, ומתבטא כאן כאילו מדובר בכל המחוננים?

        8. ""זו איזושהי גישה בסגנון מיטת סדום, שסולדת מיוצאים מהכלל ומנסה לנרמל את כולם. ו, בכנות, זה דוחה." – לא. זו גישה שמנסה לנרמל אלמנטים מסויימים בילדים הללו (למשל, היכולת לדבר עם האדם המנורמל). אלמנטים שאני מאמין שראוי לנרמל.".

        שוב, סליחה שאני חוזר על עצמי, אבל לדעתי הם מסוגלים לדבר עם האדם המנורמל גם בלי מיטת הסדום.

        9. "לגבי האוניברסיטה – אתה באמת חושב שלאוניברסיטה, כמוסד, אכפת מה מתאים לילד ומה לא?"

        אה, בפירוש לא. שאלת ה"מתאים" נתונה להורים, וליעוץ מתאים שהם מקבלים. הסיבה שהתייחסתי לאוניברסיטאות המשפט הזה היא כי הם אחראיות על זה שלילדים שמתקבלים יהיה פוטנציאל אקדמי גבוה.

        10. ""ומיכאל: "בעיית המחוננות"? ברצינות? זה לא מביך אותך לכתוב את זה?" – לא, לא ממש. אני גם יכול לגלות לך בסוד, שבחרתי במושג הזה בכוונה. התגובה של אנשים אליו נותנת לי המון מידע. יש גם המון הגיון בבחירת המילים. את הייתרונות של להיות מחונן קל לראות. הנסיון שלי הראה שהחברה, המורים, התלמידים ואפילו חלק מהמחוננים עצמם, נוטים להתעלם מהצדדים הבעיתיים של החריגות שלהם. ויש כאלה."

        בוודאי שבחרת במושג הזה בכוונה. אבל זה שבחרת את המונח הזה בכוונה עדיין לא אומר שהוא מונח טוב. אם היית מחליט לקרוא לזה, למשל, "האליה וקוץ בה של המחוננות", עמדתך הייתה עוברת חד וחלק. כשאתה כותב "בעיית המחוננות", הרושם שאני מקבל הוא של תמהוני עם אג'נדה. זה מרגיש כמו ביטוי שנובע מפחד ואי-נוחות, לא מהבנה מעמיקה של המצב. אני מבין שאולי הביטוי הזה יוצר רושם שלא התכוונת לתת, אבל זה הרושם שהביטוי הזה יוצר בי. מעניין לשאול אחרים מה הם חושבים.

        11. אכן קראתי מה שעמית, ר', ו-ר' אחר כתבו. אני לא מבין למה זה לא מתייחס אלי. יש הנחות למי שמצליח במיוחד? במקרה שלנו, "בעיית המחוננות" פתאום הופכת ל"ברכת המחוננות"? אם כבר, אם ילדים מחוננים רגילים סובלים, אז המחוננים במיוחד צריכים לסבול יותר, לא? זאת בדיוק הבעיה שלי. הראה לי שאתם מאמצים את הסטיגמה על ילדים חכמים בשתי ידיים, במקום לדחות אותה כסטיגמה. אין כלל סתירה בין מחוננות לכישורים חברתיים (וזו אחת מהנקודות שניסיתי להעביר בהודעה שלי) בעוד שאתם רוצים לשלול מילדים חכמים את האפשרות ללמוד באוניברסיטה בשם חוסר מדומיין בכישורים חברתיים. אני לא מבין למה הדברים האלה לא מתייחסים אלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *