סוד האב הנעלם

נתקלתי במהלך שיטוטיי ברשת בכותרת  "אני שרית בראל, לא שרית חד הורית" מתנוססת בגאון מעל הגיגיה של אותה שרית, שהיא גם אם חד הורית אבל גם מוצאת את הכח הפנימי, האושר, השמחה, הנצנצים ושאר מרעין בישין ולא רוצה לכנות את עצמה באותו כינוי עגום "חד הורית" כזהות אומללה ומחפשת רחמים. מה שהיא כנראה לא מוצאת לנכון לכלול בכתבתה, ומה שאני לא מצאתי לו זכר – הוא אבי ילדיה. איפה הוא? מי הוא? מה תפקידו בכח?

מקומם אותי שנשים גרושות (הפוסט מתייחס לנשים, עקב ריבוי סטטיסטי אפי ועקב סיבות מגדריות חברתיות שונות, אבל בהחלט ייתכנו גברים באותו המצב) נקראות מיד "חד הוריות". כן, אני בטוחה שיש נשים שהן למעשה מתפקדות בהרבה מובנים, אם לא בכולן, כאימהות חד הוריות – האב לא משלם מזונות, מתחמק מפגישה עם ילדיו וכו' וכו'. אבל בהרבה מקרים, לילדיה של אותה אם גרושה יש אב מתפקד, לעיתים מתפקד נפלא. יש להם מישהו להתקשר אליו כשהם עצובים, מישהו שיגיד להם יום הולדת שמח, מישהו לבלות איתו זמן כשיש חופש. יש מישהו שמעורב במגוון ההחלטות ההוריות שנעשות לגבי אותו הילד. לפעמים – המשמורת אפילו הולכת לאב, ולא לאם. נדיר, אבל קורה. בקצרה – כפי שאמרתי, לילדים להורים גרושים כמעט תמיד יש הורים. ברבים.

בתור בת במשפחה חד הורית – שכן אבי נפטר – הדבר הזה מקומם אותי. יתמות זו הדרך הכי "קלה" לדבר על ההבדל הזה. היא מאוד טרגית למשמע, היא נטולת בחירה ושמתי לב שהיא לרוב סוג של פרה קדושה. אבל גם אימהות "יחידניות מבחירה" מגדלות את ילדיהם במשפחה חד הורית במובהק. הבעיה שלי עם העניין הזה היא לא בסגנון של "אני מסכנה יותר, לי אין אבא ולילדים שלך, הו אם גרושה, לרוב יש" אלא אחרת. שפה זה דבר חשוב. ברגע שמשתמשים בביטוי "משפחה חד הורית" במקרים בהם לילדים יש יותר מהורה אחד, זו זילות של המונח שמדירה לחלוטין את ההורה השני מהמשוואה המשפחתית.  אגב, מעניין לראות את הגדרת הוויקיפדיה בעברית, אשר מדברת על משפחה חד הורית כ"משפחה שבה יש, בנוסף לילד אחד לפחות, רק הורה אחד (ולא שניים). " ובכך מבטלת לחלוטין את ההורה השני, בניגוד להגדרת הוויקיפדיה באנגלית, אשר מגדירה "הורה יחיד":A parent who has most of the day to day responsibilities in the raising of the child or children, which would categorize them as the dominant caregiver". בתרגום חופשי, הורה אשר לו מרבית האחריות היום יומית לגידול ילדיו. באנגלית, מאחר והשפה מתייחסת למטפל הראשי בילד כהורה יחיד (וגם זה, כמובן, בעייתי בעיני), הרבה יותר קל להסיק שההורה השני נושא בתואר מטפל משני, שלא לומר – קיים. בעברית, ההתייחסות היא למשפחה הכוללת (ולא לאםאב. לפי ההגדרה החוקית, למשל, שרית יכולה להיות אם יחידה במשפחה חד הורית, אבל לא אם חד הורית.) כך שלרוב, הרבה יותר קל לצמצם את קיומו של ההורה השני, במקרה הזה – האב.

בכתבה הנ"ל שציינתי, הוא פשוט לא מופיע. עשיתי קונטרול F והכל, כדי לוודא. קיבלתי אבק, כאב, אבל ואבלים – אבל לא קיבלתי אב. אנחנו לא יודעים אם הוא בכלל יזם את הגירושין ורצה לעזוב את הבית, אם הוא רואה את ילדיו אחת לשבוע, פעמיים בשבוע או פעם בשנה. אנחנו לא יודעים מה מערכת היחסים שלו איתם, אם הוא משלם מזונות או לא. במובן הגלוי, ההכרתי, הוא אינו בכתבה. במובן התת הכרתי, הוא כנראה לא שם בכלל. וזה לא הוגן. למעשה, אני די בטוחה שזה לא הוגן כלפיי כלל המשפחה, ולא רק כלפיו.

10 תגובות בנושא “סוד האב הנעלם”

  1. תחושת הבטן שלי מצביעה שהיא "חד-הורית" כלומר – בחרה להפיק ילדים בלי עזרת בן זוג. בימינו יש הרבה פחות סטיגמה או הרמת גבה על משפחה בה הילדים מתגוררים עם הורה יחיד (כי גירושין, או פטירה, או ווטאבר); אמהות (או אבות) שנעזרו בבנק הזרע או בחלופה הנשית הרבה פחות מצויים ובהחלט גוררים סקרנות וסטיגמה. לדעתי זה המצב אצל שרית, אחרת אני לא מבינה למה בוער לה כל כך לגונן על מצבה. יהיה מעניין לגלות אם התיאוריה הזו נכונה או לא.

    1. בכתבה היא מתארת בפירוש את הרגע המכונן כרגע בו הפכה מנשואה לגרושה, כך שהמקרה הספציפי המסתמן כאן הוא ללא ספק של אם גרושה ממישהו שעד כה היה הורה שותף בעיניה.

  2. א – אני לא רואה מה הרלוונטיות של הקשר של האב עם הילדים לעניין ההתמודדות של האם עם המצב. הסיבה שבגללה הכותבת נפרדה מבעלה ומערכת היחסים הפנימית בתוך המשפחה הם לא עניינו של אף אחד מלבדם, וזכותה לא לדבר עליהם בפורום פומבי כמו ווינט אם היא לא מעוניינת, גם אם היא מתהדרת בכותרת "לא חד-הורית" וגם אם היא בוחרת לספר על הקשיים וההתמודדויות שלה.

    ב – בתור בת לאמא חד-הורית עם אבא נהדר ומתפקד ששילם מזונות עד שסיימתי צבא, לקח אותי לספרייה ולאכול בחוץ פעם בשבוע ולסופ"ש פעם בשבועיים, והיה שותף מלא להחלטות בנוגע לגידול שלי, אני יכולה להגיד לך שהכינוי "אם חד-הורית" הוא מוצדק לחלוטין. הקשר שאת יוצרת עם הורה שאת חיה איתו יום יום שונה מאד מהקשר עם ההורה השני, חלוקת העומס שונה לחלוטין וההתמודדויות שונות לחלוטין.
    הרושם שלי בתור ילדה היה שאמא שלי היא אמא, ולאבא שלי יש "חוג" גידול הילה.
    אז כן – כשההורים נפרדים יש הורה ראשי והורה משני, כשההורה הראשי בדרך כלל אוכל חצץ וההורה המשני הופך לסוג של סנטה קלאוס.

  3. א. הרלוונטיות היא ההבחנה בין אב שמתפקד ככזה לבין אב לא מתפקד ככזה. כפי שאמרתי, הרבה מהבעיה שלי היא בשפה. נכון, זה לא עניינו של אף אחד. אבל זה שהיא לא כותבת כלום, לא אומר שהיא פשוט לא אומרת כלום. המסר שמועבר בכתבה כזו, בה האב לא מוזכר כלל, הוא כזה בו האב אינו קיים.

    ב. וביחס לקיומו של אב – אני לגמרי בעד הגדרה של הורה ראשי – היא לא מדירה את ההורה השני, אלא מציינת מצב. וזה בסדר גמור, ואני בהחלט מקבלת את מה שכתבת על חלוקת עומס וההתמודדויות – אם כי חשוב לציין לדעתי שמעבר לחצץ עליו את מדברת, ההורה הראשי גם זוכה לקשר אחר עם הילד שלו שאינו שלילי וזהו. אבל גם אב שהעומס נופל עליו בצורה אחרת עדיין קיים כאב. אני לא יודעת אם עכשיו כאישה את מסתכלת על נושא ה"חוג" שדיברת עליו ומזדהה איתו גם היום – כי את כותבת על הרושם שלך כילדה ולא על מה שאת חושבת עכשיו. אבל מעבר לעובדה שאני לא חושבת שהורות זה מתג שרוב האנשים פשוט מכבים ומדליקים בסופי שבוע, יש לך שני הורים. והביטוי "אם חד הורית" או במונח המדויק "משפחה חד הורית" עושה חוסר צדק לעובדה הזאת, בניגוד למונחי הורה ראשימשני.

    1. א – ברוב המשפחות החד-הוריות שיצא לי להכיר, לא מדברים על האבא או על היחסים איתו, ויש לזה הרבה סיבות. רוב הפעמים זה בגלל שהנושא טעון מידי, או מלוכלך מידי, או מורכב מידי או פשוט אינטימי, והשאלה מה קורה שם בין האנשים במשפחה, היא בד"כ לא במקום.

      תחשבי על זוגות, למשל. תמיד יש את הזוגות האלה שלא ברור לך מה הם עושים ביחד. אבל את לא מוצאת לנכון לשאול מה קורה בינהם, כי ברור לך שקורה בינהם *משהו*, וזה פשוט לא עניינך מה הם מקבלים אחד מהשני. זה לא אומר שמערכת היחסים לא קיימת, רק שהיא אינטימית והיא שלהם, והם לא צריכים לתת דין וחשבון עליה. באותו האופן, מה שקורה במשפחות חד-הוריות זה לא עניין לדיון ציבורי. זה לא כי האבא לא קיים, אלא כי זה לא נושא שנעים לפתוח מעל כל במה.

      ב – באופן כללי, טיעונים מסוג "זילות המושג" ו"שפה יוצרת מציאות" לא אהודים עלי במיוחד. "זילות הX" תמיד יוצר אצלי רושם של נסיון למשטר את עולם הדימויים שלי, וכן – ליצור היררכיה של מצוקות שבה לאנשים מסויימים יש בעלות על מושגים כאלה ואחרים, ולאנשים אחרים אין זכות לעשות בהם שימוש. ולגבי "שפה יוצרת מציאות" – אני רק אגיד שלדעתי יש קשר הרבה פחות ישיר בין השפה שלנו לבין הצורה שבה אנחנו תופשים את המציאות.

      ג – לעניינינו, אני מקבלת את הטענה שלך שיש נראות נמוכה לגברים גרושים, אבל לא את הטענה שיש לזה קשר כלשהו לשפה, ולא את האמירה המשתמעת מהדברים שלך שיש איזו חובה להזכיר אותם כל פעם שהנושא עולה לדיון.
      אני הייתי מציעה הסבר אלטרנטיבי – מעט מאד גברים קמים ומדברים על המצב שלהם, בניגוד לנשים גרושות. זו לא בעיה של שפה, זו בעיה של נורמה חברתית שאומרת שגברים לא אמורים לרצות להתחתן ושרווקות היא גן עדן עבורם, שהם לא אמורים לרצות ילדים, ושמרגע שיש להם ילדים, הם לא אמורים לרצות להיות הורים במשרה מלאה, ושמעל לכל – הם לא אמורים "לבכות" על הדברים האלו עם אנשים אחרים.

      1. אני משערת שנאלץ להסכים שלא להסכים, אבל בו בזמן אני לחלוטין מסכימה עם ההסבר האלטרנטיבי שלך, נושא הנורמה החברתית – אם כי בעיני הוא לא אלטרנטיבי כי אם מתקיים צד לצד עניין השפה, בין השאר, ואני בטוחה שיש עוד הסברים רבים שטרם חשבתי עליהם או תיארתי כאן.

  4. מסכימה איתך לגבי הקלות שבה משתמשים במונח "אם חד-הורית", בלי לעשות את ההבחנה המתבקשת (בעיני) בין נשים גרושות לבין נשים שהביאו ילדים לעולם ללא בן-זוג. בכלל, אני נוטה לשים לב שהרבה אנשים לא שוקלים היטב את הביטויים ואת המלים שיוצאים להם מהפה.

  5. הדר – לו רוב מקרי הגירושין היו תואמים את הצורה "אבא ואמא החליטו לחיות בנפרד, מתוך כבוד הדדי ואי-אלו הסכמות בסיסיות בנושא גידול הילד/ים. ההחלטה התקבלה ע"י כל הנוגעים בדבר (המשפחה ומשפחות בני הזוג) אם לא בהבנה אז בכבוד ובתמיכה. בהתאם לכך גם יחפשו ביחד פתרון צודק לכל בני המשפחה..", כנראה שבעיית הדרת ההורה הלא דומיננטי לא היתה קיימת.

    אבל אנו יודעים שבמקרים רבים (ואולי גם במקרה של אותה שרית) זה לא כך. גירושין מושגים ע"י מאבק ארוך, כאשר ההתנגדות של אחד הצדדים לגירושין היא לאו דווקא מתוך מניעים שקשורים לזוגיות ולמשפחה. המאבק יכול להיות מלובה ע"י אינטרסים כלכליים, עורכי דין, רבנות.

    בשלב הזה, הילדים הופכים, בין השאר, גם לכלי מיקוח ולכלי ניגוח. ובכך קל להדיר את ההורה השני, הרי עצם איזכור שמו, הוא סוג של ויתור במשא ומתן שלעולם לא נגמר.

  6. מסכימה איתך …
    וביחס לגרוש של שרית בראל , שאני מכירה באופן אישי , הלוואי ואני מאחלת לכל גרושה גרוש כזה ולכל ילד- אבא כזה !!!!
    אגב , אני חושבת ששרית עצמה תוכל להעיד על כך גם כן … אבל זה לא הענין … זה באמת כאב לי לקרוא שדווקא הוא נמצא בגדר האב הנעלם 🙁

  7. ואם שלוש שנים אמה של hilanoga היתה מטפלת בה, ושלוש שנים אח"כ אביה, ואח"כ שוב האם?… ואם הוא היה גר איתה באותו בית אבל עובד כל הזמן ומקדיש לה זמן רק בשבתות (תוך כדי קריאת מיילים בסלולרי)? האם זה היה משדרג אותו להורה? זו שיטת מיון חסרת-הגיון. בתכל'ס אם היה קורה משהו (חו"ח) לאימה היה מי שהיה מכתיף את האחריות ולכן הטיעון של הדר נכון לחלוטין כי היה לה אב ולכן היה לה הורה!
    הבעיה של הנשים היא שאינן יודעות לתת שיויון כמו שהיו רוצות לקבל. שיויון פירושו שגם כשהוא לא משלם מזונות או בורח מאחריות או אב נורא ואיום – הוא עדיין נדרש להיות אב. כלומר, האחריות מוטלת גם עליו. אז גם אם היא תקלל אותו השכם והערב בבלוג שלה – הוא צריך להיות נוכח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *