אלימות, ניצול ונצנצים – למה דמדומים זה רע.

היה זה לילה חשוך ואפל. באמת, ממש אפל. הפסקת חשמל של שעות על שעות.

הייתה זו הפסקת החשמל הזאת שגרמה לי לפתוח את הספר "דמדומים" ולקרוא אותו. כן, לקרוא אותו. זה היה הספר היחיד עם אותיות גדולות מספיק לקרוא לאור נרות. אני לא גאה בזה, אבל זה קרה. הקטע ששבר אותי היה הקטע שבו אדוארד, הערפד, נוגע בבלה, בת האדם, וזו – אחוזה תשוקה כפי שרק בנות בדיוניות שקוראים להן בלה סוואן יכולות – התעלפה. כן, היא התעלפה. ועדיין המשכתי לקרוא.

זמן מה לפני כן ראיתי את הסרט, בהילוך מהיר, במחשבו של אחי ודי נהניתי. כלומר, ההילוך המהיר ממש תרם לזה ורוב מה שהדמויות עושות זה לבהות זו בזו בכל מקרה, בדממה, אז זה היה סבבה. מדי פעם הייתה מוזיקה מצוינת ויער. סה"כ, הייתי מרוצה. ומאוד, מאוד נהניתי לרדת על כל העניין אחר כך.

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי לפני יומיים ראיתי את הסרט האחרון בסדרה, מתוך מחשבה שאהנה גם ממנו באותה הצורה. קצת הומור טוב במהלך הסרט וקצת הרבה הומור לאחר מכן, כשארד עליו בפורטרוט. אמנם עין הדג עשו את זה קודם, אבל זה עדיין יהיה כיף.

אז כן, זה היה כיף. אבל זה גם היה מוגזם. ברצינות גמורה , אחרי שכל ההומור שכח קצת ודמעות הצחוק הפרוע התייבשו, אני באמת ובתמים חושבת שזה סרט בעייתי במקרה הטוב ומזעזע במקרה הרע ועל כך החלטתי לכתוב, שכן לצחוק על העניין לא באמת תכננתי לעשות כאן.

למי שלא מכיר, בלה היא בת אדם נטולת תחביבים, הומור והבעות פנים, שמבלה את רוב זמנה לקטר על כך שהיא נמצאת עם אבא שלה בעיירה אפרורית ולא עם אמא שלה באיזו עיר מלאת שמש אי שם. אדוארד הוא בחור יפה תואר, שנראה בדיוק כמו אל יווני (שכן אחרת לא ברור לי מדוע טורחת הסופרת לציין את ההשוואה הזאת שוב, ושוב, ושוב). הוא גם ערפד. הם מתאהבים – בלה כי אדוארד מושך אותה באופן טבעי, שכן הוא טורף והיא הנטרף וזה מאוד ביולוגי וכזה (למען האמת יש בערך צמח אחד שעושה את זה, אבל הי, זה הולם) ואדוארד ממש אוהב את ריח הדם של בלה. אין שום סיבה אחרת לאהבה ביניהם. אבל ככה זה, אני משערת. או משהו.

venus flytrap, או "דיוניאה" בעברית, מושך את טרפו ואז אוכל אותו. כמו אדוארד רק בלי להתלבט לגבי זה. התמונה מוויקיפדיה.

בכל אופן, הם "מתאהבים", הוא קצת חושש כי הוא, אממ, ערפד מוצץ דם וכאלה והוא חושב שהוא יפגע בה. היא ממשיכה לרדוף אחריו (מוטיב חוזר: בלה רודפת אחרי אנשים שעשויים להרוג אותה). הם נהיים יחד. הוא עוזב שוב. היא פלוס מינוס מנסה להתאבד כדי למשוך את תשומת ליבו. הוא חוזר.

תוך כדי כל אלו, מגיע ג'ייקוב. ג'ייק הוא בחור חביב שמחבב את בלה, והיא -במפתיע, שכן הוא נחמד וכאלה – מחבבת אותו גם. מתישהו הוא מגלה שהוא איש זאב (כיאה לרבים אחרים ממוצא אינדיאני בסדרה הזו, אני אשאיר את עניין הגזענות בצד) ומנסה להתרחק, מסיבות טובות – איש זאב אחר צילק נוראות את פניה של ארוסתו בהתקף זעם.  יש תקדימים וכאלה. היא, כמובן, רודפת אחריו. מתישהו הוא נכנע וחוזר.

באמצע יש כל מיני "עלילה" של אקשן וכאלה, אבל, נו, באמת. מה שבאמת רלוונטי לסיפורינו הוא משולש האהבה ההזוי הזה, בו בלה מתפרקת כל פעם שאין לידה גבר.

בכל מקרה, בלה רוצה להיות ערפד. אדוארד לא רוצה לעזור לה בזה. בלה רוצה סקס. אדוארד לא. ג'ייקוב סתם מסכן. אדוארד רוצה שבלה תתחתן איתו כתנאי לזה שהוא ישכב איתה. אחרי הרבה לחץ מתון, היא מסכימה.

וכאן מצאנו את עצמנו בחלק הרביעי בסדרה. אז, אחרי שבלה רוצה שבן זוגה יהרוג אותה, אחרי שהיא מנסה להתאבד כדי למשוך את תשומת ליבו, אחרי שהוא מתנה את סיפוקה המיני בנישואים ואחרי שבלה מראה עקשנות ותשוקה לצרות ומוות, אדוארד מראה נחישות של מלפפון ים וג'ייקוב מראה בעיקר את הקוביות שלו בבטן, חצי שעה שלמה אנחנו בוהים בחתונה. אגב, בלה בת 18. מלבד הומור על זה שהיא כנראה בהריון, לא נראה שלמישהו אכפת מזה שהיא מתחתנת בכזה גיל צעיר ונראית מבועתת לגבי זה. או מזה שהיא משקרת להורים שלה על בן זוגה, או מתחתנת עם בחור 70 שנה מעליה כדי לשכנע אותו לשכב איתה ואז להרוג אותה. להזכירכם: אין שום סיבה שהם ביחד מלבד ביולוגיה של טורף-נטרף. לפחות, כך הם עצמם טוענים עוד מהסרט הראשון.

כשג'ייק מבין שבלה עומדת לממש את נישואיה בעודה אנושית ובן זוגה ערפד, הוא מזדעזע, שכן היא עשויה להיקרע לגזרים. זה לא מפריע לאף אחד – לא לחתן, לא לכלה, ובטח לא לצופה הממוצעת שבוהה כפי הנראה בדמות הגברית המועדפת עליה בסרט. כשבלה מתעוררת במיטה שבורה ועם סימנים כחולים על כל גופה ואדוארד מתנצל ובלה אומרת שאין צורך וכמה היא שמחה ומאושרת ורוצה שוב, אני חושבת על אישה מוכה וסביר להניח שהצופה הממוצעת חושבת "אוווו, כמה רומנטי".

עכשיו, בשלב הזה בלה נכנסת להריון. אחרי כעשר או עשרים שניות של שוט – וזה הרבה מאוד ביחס לקולנוע של היום – בו בלה בוהה בבטנה השטוחה, במראה, כאשר ברקע מוזיקה מרגשת, אנחנו יכולים להבין שכמו כל מישהי ביום שאחרי, היא נקשרה לילדה הרך שוודאי מכיל כבר עכשיו רגשות ומחשבות למרות שהוא נראה כמו גוש תאים וגם זה רק במכשור רפואי מתקדם. מדובר בהריון שכמעט כל הדמויות משוכנעות שסופו בסוג של תפלצת לא ברורה. הריון שמסכן את בלה בצורה כל כך מזעזעת שאנו חוזים בגופה ההולך וכמש לאיטו ובתצלומים המראים את צלעותיה המתפצחות מבפנים. אבל היא נחושה ללדת – גם אם זה יביא אותה לסף מוות. ואכן, זה מה שקורה. ההריון (שנראה כמו פרסומת מוצלחת ומחרידה מאוד למניעת אנורקסיה, ומי ייתן שלפחות מזה ייצא משהו טוב) והלידה (המזעזעת אגב, מאוד מזעזעת, ברמות שהפתיעו אותי) אכן הורגים אותה, ומיד לאחר מכן מערפדים אותה כדי שתחיה, או מה שזה לא יהיה.

בהנחה וכל זוועת הספרים הזו הייתה מתרחשת ומישהו בעל היגיון היה מחליף את סטפני מאייר בכתיבת החלק השני של הסרט, בלה הערפדית הייתה מתעוררת לעולם בו היא תבין שעבדו עליה. היא סוממה, למעשה, על ידי טורף אכזרי שניצל אותה מינית ורגשית, ועכשיו כשהיא במעמד זהה לזה שלו היא תתעצבן ותלך, בתקווה, להשיג קצת אישיות ואולי אפילו איזו הבעת פנים. אדוארד מצידו יבין שהוא חיבב רק איזה פרצוף יפה של כדורית דם ריחנית במיוחד, וכשהיחסים ההזויים האלו של צמח טורף לזבובו סוף סוף תמו, הם ילכו איש לדרכו. ג'ייק לצערי תקוע עם הבת שלהם שמסתבר שהיא זוגתו לעתיד אבל בואו לא ניכנס לזה כי זה מגוחך מדי ותכלס לא אכפת לי.

מן הסתם היגיון אין בהמשך הספר אז גם בסרט הבא לא יהיה. משום מה, נראה לחלוטין הגיוני לכל מי שהיה שותף בעשיית התועבה הזאת שמכל הסיפור הזה של סכנה, מוות, אלימות, ניצול והרבה הרבה טמטום, יצא סיפור אהבה מרגש שנערות צעירות יכולות להזדהות איתו. אני יכולה להבין למה – בלה היא נטולת סממני אישיות, יפה, מיוחדת ובעלת כוחות כלשהם – אם כי אף אחד, באופן הזוי משהו, לא טורח לברר מה, למעשה, עושה אותה כל כך מיוחדת. כל נערה יכולה לכבוש את פניה בקרקע, להתמרמר, להתאהב בבחור מגעיל, להאמין שעמוק בפנים הוא טוב לב ורק מנסה להגן עליה מעצמו, ולהזדהות עם בלה. במקרה של "דמדומים", הרוע, האלימות וחוסר השליטה הם לא רק מובנים – הם ביולוגיים. הם בדמם של הדמויות הגבריות המרכזיות (הדמויות הנשיות מקבלות את זה באופן מרוכך כל כך, אם בכלל, שזה די מעורר תהייה). הקוראהצופה לא יכול – ובעיקר לא יכולה, שכן זה קהל היעד המרכזי של הסדרה – לשפוט את הגבר המכה. הוא הרי לא התכוון. זו *באמת* לא אשמתו. זה מי ומה שהוא. וכך פתרנו את כל הבעיות, את כל הקונפליקט.

למעשה, לא צריך להיות קונפליקט. אשמה או טבע לא משנים כאן – אלימות היא אלימות. היא לא אמורה להיות כרוכה באף אחד מהאלמנטים האלו. היא לא צריכה להיות אופציה. היא לא צריכה להיטמע בסרטי נוער במקרה הטוב כאילו היא דבר של מה בכך ומקרה הרע כדבר רומנטי. גם הויתור של בלה על כל אלמנט בעצמה – מהויתור שלה על זוגיות מספקת ועד הויתור(ים) שלה על חייה, לא פחות – מזעזע אותי. לאורך כמעט כל הסדרה, מנסים גברים שונים לגונן על בלה מסכנות שונות, ולא רק שזה לא הולך להם – אלא שלרוב הם מתרכזים בסכנות הלא נכונות.

שימו ענייני תפקידי מגדר בצד – שכן גם אלו קיימים לא מעט בסרט (מזל שערפדים לא אוכלים, הרבה פחות זמן מטבח) – הסרט פשוט מצדיק אלימות, ניצול והקרבה ללא גבולות. על זה גודלות נערות צעירות עכשיו – על זה שלצאת מליל הכלולות שלך עם סימנים כחולים בצורת אצבעות על הזרוע זה רומנטי. על זה שצריך לסלוח תמיד, ולרדוף אחרי הבחור, הכל על מזבח אהבה תאטרלית והוליוודית שלרוב בעיקר עושה לך רע. ואם את מוכנה להילחם ולהקריב מספיק, אולי יתמזל מזלך ובסוף תזכי למות ולהיות כמוהו.

4 תגובות בנושא “אלימות, ניצול ונצנצים – למה דמדומים זה רע.”

  1. קראתי את הספרים, בבעלותי, וראיתי את שלושת הסרטים הראשונים.
    די נהניתי.
    לא קראתי את זה מעמדת ביקורת, לא הסתכלתי מנקודת המבט המשוערת של קהל היעד הברור של הסדרה.
    ודי נהניתי.
    בתור מי שגדל על מספר גדול של ספרי פנטזיה/מד"ב, היה נחמד לראות דמות נשית ראשית שהיא ילדה מטומטמת ואימפולסיבית. שינוי מרענן. הסיבה היחידה שהיא חיה אחרי שבמהלך שנה אחת כמעט הרגו אותה ~20 פעמים זה כי יש לה הרבה מאוד מזל, וגברברים חסונים עם כוחות-על בסביבה שיצילו אותה.
    כן, מכמעט כל סיבה הגיונית הייתי צריך לחשוב שזה זבל (הוא מנצנץ!) לנחור בבוז ולזרוק את זה.
    ובכל זאת, די נהניתי.

    1. שים לב – גם אני נהניתי.

      דבר ראשון – אנחנו לא קהל היעד של הסדרה הזאת. כשאתה רואה בלה מטומטמת אתה לא מזדהה איתה או לומד ממנה כלום. שלא כמו בחורות צעירות רבות אחרות. בנוסף, כאישה, וצר לי שאני משתמשת בטיעון הזה, אני חושבת שיש מבחינתי משהו יותר נוגע ומקומם בדמות המאוד אומללה ללא גברים של בלה. שלישית, רוב הביקורת שלי היא על הסרט הרביעי, שאם תראה תגלה שהוא נוראי מהותית מקודמיו הקלילים. לא מבחינת איכות אלא מבחינת ערכים שליליים וויזואל של אומללות.

      ולסיכום – כן, זה זבל וברמה מסוימת אני נהנית ממנו. אבל בניגוד לזבל רב אחר שאני רואה – כמו למשל דם אמיתי ויומני הערפד (זבל ערפדים זה תחביב עבורי), בדמדומים הבחורה היא לא רק מטומטמת אלא מקבלת על עצמה את האלימות והניצול של סובביה כדבר שאין ברירה אלא להתמודד איתו במקרה הטוב, ובשמחה במקרה הרע. זו הבעיה שלי עם העניין. לא האיכות. זה שמשהו כיף לא אומר שהוא חיובי.

  2. תכלס, זה ממש נוראי כל העניין הזה. איזו מן דוגמה זה אמור לתת לנערות צעירות? "אני אמורה לבטל לחלוטין את עצמי ולהתמסר בכל מחיר לפולחן אישיות של בחורים מפוקפקים ביותר"?
    הרבה אנשים מתמקדים בזה שדמדומים זה מפגר וחסר פואנטה, אך אל לנו להתעלם מכל המסרים הנסתרים (או בעצם גלויים למדי, לאנשים שפויים לפחות) והשליליים שבהחלט לא יעשו טוב לקהל היעד.

  3. נהנתי מהפוסט, את גורמת לעלילה להשמע מעניינת.
    במהלך "מחאת הקיץ" שנה שעברה היה מרתון של שלושת הסרטים הראשונים ב-YES, והם עניינו אותי הרבה יותר מההפגנות בתל אביב ואפילו נהנתי מהם (את השלישי לא סיימתי? אני חושב).
    אבל לא הבנתי דבר וחצי מהעלילה כפי שהסברת אותה עכשיו.

    אז היה צריך 4 ספרים בשביל לספר את העלילה הזאת? נראה לי שסופר מוכר יותר היה לוקח את כל הנושאים האלו, מכניס אותם לספר אחד וזה היה ספר ממש טוב.

    שברת לי את המיתוס על דמדומים 🙁

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *